מתחילת המלחמה ב-07.10 ולאורכה, ישראלים רבים מצאו עצמם מפונים מבתיהם, גרים במקום חדש ובדרך כלל זמני, ללא וודאות לגבי ההמשך. הצורך הגדול בטיפול וסיוע רק הלך והתעצם, בעוד הקביעות והיציבות הנדרשות כדי לקיים טיפול נעשו פחות מובנות מאליהן. עוד לפני כן, במהלך מגפת הקורונה ואחריה, נדמה היה שברגע אחד כל המשק והחיים החברתיים, העסקיים וכן הטיפוליים עברו לפחות זמנית, להתנהל דרך האינטרנט. הנסיבות היו חריגות ואילצו יצירתיות, כך שהעבודה והטיפול מרחוק בשיחות וידאו, נעשו מקובלים ונפוצים מאי פעם. יחד עם זאת, העבודה הטיפולית מרחוק עדיין נתפסה כברירת מחדל, פשרה שנאלצים לעשות מפני שאין ברירה אחרת. עם הזמן, אנשים התרגלו לפורמט החדש, אך נראה כי בתום המגיפה מרבית הטיפולים חזרו לקליניקות המסורתיות, עם הכורסה והטישיו. בעקבות המלחמה (ולא רק) החל מעין "גל שני", של טיפולים רבים העוברים מהקליניקה למרחב האינטרנטי, אך הפעם לא רק מסיבות של ריחוק חברתי והסתגרות בבתים.
גל זה מתרחש על רקע מגמה דומה בעולם, כשטיפול מרחוק הולך והופך לפרקטיקה יותר נפוצה, מקובלת ונדרשת, אך במקרה הישראלי יש כמובן היבטים נוספים. מאז ה-07.10, החיים של כל ישראלי, בארץ ובעולם ספגו טלטלה מסוימת במקרה הקל, והשתנו לחלוטין במקרה היותר חריף. תושבי ישראל רבים מצאו עצמם נאלצים לעזוב את הבית, את מקום העבודה, את החיים שהכירו, להתמסר למילואים לתקופות ארוכות, להישאר עם הילדים בבית גם במהלך השבוע. חלקם עזבו את עיר מגוריהם, חלקם עזבו את הארץ, בין אם לתקופה מוגבלת עד שהמלחמה תירגע, או אף לצמיתות. כחלק מכך, גם מטפלים רבים עזבו את מקום מגוריהם ואף את הארץ, באופן זמני או קבוע. ישראלים אשר התגוררו בחו"ל עוד לפני כן, וכעת גם הישראלים שהצטרפו אליהם, הוצפו פתאום בתחושות חזקות מכל מיני סוגים כמו דאגה כלפי יקיריהם בארץ למשל, אבל גם לגבי החיים שלהם במדינות בהן הם מתגוררים, כמו חשש מאנטישמיות והתנכלויות ;דחף להתכנס פנימה לחברה הישראלית, לצופף שורות, ותחושה של קושי להשתלב ולהרגיש בנוח בקרב זרים ;תחושה שהבסיס היציב ורשת הביטחון שהייתה להם בארץ (או בכלל) מתערערת ועוד. אתגרים רגשיים גדולים אלו, הופיעו על רקע כאוס וחוסר וודאות גדולה ביחס לכל תחומי החיים- קשה לנחש מה יוליד יום, איך יראו החיים בעתיד הקרוב והרחוק, הדברים הבטוחים והוודאיים אינם כאלה עוד, וכך גם אפשרויות שפעם נראו רחוקות או קיצוניות נשקלות ברצינות כעת. מצב מורכב זה, שנראה כי הולך ומתמשך כבר תקופה ארוכה, מפגיש בשנית את מי שמעוניין בטיפול או נמצא במהלכו של כזה, עם האפשרויות של טיפול מרחוק.
רבות נכתב, נחקר והוסבר בעברית אודות היתרונות, החסרונות, ההשלכות והמשמעויות של טיפול בשיחת וידאו מנקודת המבט המקצועית של המטפל. כלומר, מה ההבדלים בין טיפול פרונטלי, פנים מול פנים לבין טיפול מרחוק, מבחינת האפקטיביות, ההשפעה הפסיכולוגית על המטופל, הטעויות מהן על המטפל להימנע, הדברים שעליו לדעת ואלה שאליהם עליו לשים לב בבואו לקיים טיפול מרחוק. עם זאת, ישנה התייחסות מועטה יחסית לחוויית הטיפול מרחוק מנקודת המבט של המטופל. אנסה אם כן לעשות קצת סדר בסוגיה עבור הציבור הרחב המעוניין או שוקל טיפול שכזה, מנקודת מבט זו. אעשה זאת על בסיס הניסיון שלי בשנים האחרונות בארבעת ה"תפקידים" הרלוונטיים (מטפל בזום, מדריך מטפלים בזום, וגם כמטופל וכמטפל המקבל הדרכה באופן הזה). כך, מטרתי היא לתאר ולפרט במאמר זה את היתרונות, החסרונות ואולי בעיקר המאפיינים היחודיים של טיפול (או הדרכה) מרחוק, עבור מקבלי השירות- מטופלים ומודרכים.
אתייחס תחילה להיבטים מובנים מאליהם במידה. טיפול מרחוק מאפשר זמינות וחיסכון משמעותי בזמן, כסף ומאמצים המושקעים בהגעה לטיפול והחזרה ממנו (בתחבורה, חניה, פקקים הלוך וחזור). הוא מאפשר נגישות נוחה וקלה יחסית לטיפול גם עבור אנשים המנהלים אורח חיים עמוס ומתקשים למצוא את הזמן להתפנות ולהגיע אל הקליניקה של המטפל כל שבוע. כמו כן הוא פותח פתח למבחר גדול ואולי בלתי מוגבל של מטפלים פוטנציאליים, כלומר מאפשר לבחור מטפל שמתאים או מוצא חן, בלא קשר למגבלות גיאוגרפיות. כך גם אם אין בקרבת מקום מטפל רלוונטי ו\או פנוי, ניתן לקבל טיפול גם ממטפל שנמצא בעיר אחרת או אפילו מדינה אחרת ולא להתפשר על המטפל או הטיפול עקב המרחק.
טיפול מרחוק מאפשר המשכיות גם במצבים לא צפויים או בשינויים גדולים. למשל כשעוברים דירה למקום אחר בארץ או בחו"ל, גם אם צריך לנסוע לצרכי עבודה או משפחה ואפילו כשנאלצים להישאר עם הילדים בבית. אין צורך לעצור את הטיפול, לקטוע אותו בטרם עת או להתחיל מחדש את כל התהליך עם מטפל אחר שזמין במקום החדש בגלל מעבר. לא הכרחי גם לבטל פגישות או לוותר עליהן בגלל נסיעות לתקופות קצרות או ארוכות. כך גם במצב של העדר מסגרות לילדים למשל, ניתן לקבל את הטיפול בחדר אחד, בשעה שהילדים נמצאים בחדר אחר והם נשארים בהישג יד במקרה הצורך.
כחלק מהעקביות והיציבות שמאפשר הטיפול מרחוק, ניתן לראות גם יתרון משמעותי מבחינת הנגישות של התרבות והשפה למי שעובר או עבר למדינה אחרת. ישנם יתרונות ברורים לטיפול בשפת האם על פני שפה זרה. ראשית זה מאפשר כמובן נוחות של דיבור בשפה שהכי נגישה לנו, עם אדם שחי וגדל בתרבות בה אנחנו גדלנו, כך שאין צורך להסביר כל דבר או לגשר על פערים תרבותיים ושפתיים. בנוסף, יש לאפשרות זו יתרונות עמוקים יותר- העיסוק והשיתוף ברגשות שלנו ובחלקים הקשים או הכואבים שלנו דורשים השקעה של משאבים רגשיים ומנטאליים גדולים. פעמים רבות קשה להעלות תכנים אלה למודעות. אם מתווסף לכך גם הקושי או הצורך להתנסח בשפה זרה, גם אם אנו שולטים בה באופן שוטף יחסית, תהליך זה נעשה קשה אף יותר. לכן הטיפול מרחוק, עם מטפל ישראלי דובר עברית מאפשר בנוסף לנוחות הפיזית והרגשית, גם מעין "נוחות קוגניטיבית", המפנה את המשאבים המנטאליים שלנו לעיסוק בתכני הטיפול גם במידה ואנחנו לא גרים באותה המדינה ואין בסביבה מטפלים דוברי עברית.
בהיבטים פחות קונקרטיים ויותר רגשיים ניתן לראות מאפיינים יחודיים בטיפול מרחוק שיש מי שיראו כחסרונות ויש מי שיראו בהם דווקא יתרון. בטיפול רגשי ישנה חשיבות גדולה לרציפות טיפולית. כלומר בשונה משירותים אחרים, כמה מהרכיבים המשמעותיים בטיפול הם היציבות, העקביות, הביטחון בכך שבכל פגישה, באופן קבוע, נוכל לפגוש את אותו אדם, באותו המקום. העקביות הזו נקראת בשפה המקצועית "סטינג טיפולי" (מעין סוג של הגדרות בסיסיות שבתוכן מתקיים הטיפול) ומטרתה, בין היתר, ליצור תחושת וודאות וביטחון. הסטינג חשוב על מנת לאפשר למטופל את התנאים להישען בנוחות יחסית כשהוא בטוח ומוגן ולהפנות את הקשב ותשומת הלב שלו אל חלקים ותחושות מאתגרות בהן עוסקים בטיפול.
בתקופה בה אנשים רבים לא יודעים היכן יהיו מחר, בעוד חודש או בעוד חצי שנה, טיפול מרחוק עשוי להוות איזשהו עוגן של יציבות, כך שלא משנה לאן הכאוס בחוץ או בפנים ייקח אותנו, אנחנו יודעים שהטיפול נשאר עקבי ויציב ויכול לסייע לנו להתמודד עם כל השינויים וההתפתחויות ביום-יום. זאת כיוון שגם אם נעבור דירה, נתפנה או ניסע למשל, הטיפול יכול להישאר קבוע וזמין ולהתקיים בדיוק באותו אופן.
תחושות אלה של יציבות, וודאות וביטחון יחסי, רלוונטיות גם בנוגע ליכולת המטופל לקבל את הטיפול בנוחות במקום הכי מוגן ופרטי בעולם- הבית (או כל מרחב אחר, במידה והבית לא מרגיש כך). בטיפול פרונטלי בקליניקה של המטפל או המטפלת, מגיעים לקליניקה ולמעשה מתארחים בה. זה דורש מאיתנו למצוא בכל פעם מחדש את הנוחות והביטחון, להירגע רגע מהיום הסוער והרעש שבחוץ ולעשות את המעבר למעין התמקמות אחרת בטיפול. לאחר מכן במהלך הטיפול עולים תכנים מורכבים, נוצרת חוויה רגשית עוצמתית ולא פשוטה לעיתים, אשר כרוכה בחוויה של פגיעות וחשיפה. בתום התהליך הזה, נגמרת הפגישה ואין ברירה אלא "לאסוף" את עצמנו ולעשות שוב את המעבר בכיוון ההפוך להתנהלות "יומיומית" כדי לצאת החוצה לרחוב. המעברים הללו לא פשוטים ואנשים רבים מתקשים לעשות אותם, בטח במסגרת של טיפול קלאסי של 50 דקות.
טיפול מרחוק מאפשר לעומת זאת להיכנס לטיפול, לקליניקה, מהספה בבית, הכיסא במשרד או אפילו בפיג'מה. במידה והחיים ולוח הזמנים מאפשרים זאת, ניתן גם לקחת את כל הזמן הדרוש כדי להיכנס ולצאת מהחוויות רגשיות הללו שעלולות להיות מטלטלות, בנוחות והפרטיות שכל אחד בוחר לעצמו. כך גם לא צריך לדאוג ממבטים ברחוב ואפילו לא ממי שעלולים לפגוש בחדר ההמתנה לפני או אחרי הטיפול. כלומר, בנוסף לנוחות הזו ניתן לראות שטיפול מרחוק מאפשר גם רובד נוסף של אנונימיות או פרטיות, למי שהדבר חשוב עבורו.
לצד זאת, יש לציין כי ישנם מי שחווים בדיוק את אותם ההיבטים כחיסרון- כך למשל, ישנם מי שהמעברים האלה אל תוך ומחוץ לקליניקה מסייעים להם לתחום את הקושי בגבולות ברורים. כך למשל מתארים לפעמים כי כשבאים לקליניקה של המטפל, אפשר לפתוח כל מיני דברים ובסוף הפגישה "להשאיר את זה שם" ולצאת חזרה לחיי היומיום. בניגוד לחוויה בטיפול מרחוק, כשנגמרת פגישה שהייתה בעצם בסלון, ועכשיו היא נגמרה, אבל נשארים בסלון בבית, עם כל מה שנפתח בשיחה. הטיפול מרחוק מתואר לעיתים ככזה המטשטש את הגבולות בין הטיפול והחיים, לעומת הגבול הפיזי-גיאוגרפי בטיפול פרונטלי, אשר משמש גם כגבול רגשי עבור חלק מהאנשים. גם במצב כזה, ניתן לעיתים ליצור גבול כזה, באמצעות "טקס" או הרגל, של יציאה מהבית לאחר הטיפול למשל- לבנות את הגבול הזה בין הטיפול והיומיום בכל דרך שמתאימה ועובדת.
לבסוף אנו מגיעים לאחת הסוגיות המשמעותיות ביותר והיא ריחוק לעומת קירבה. מנקודת המבט הרווחת בקרב מטפלים כיום, יש לעודד קירבה משמעותית (במסגרת הגבולות הקבועים והיציבים כמובן) כדי לאפשר ביטחון, פתיחות וכנות. זאת על מנת להקל את החשיפה והשיתוף בתכנים אישיים שבדרך כלל אנשים נוטים לשמור לעצמם, להסתיר אותם, להתבייש בהם, או מתקשים להכיר בהם בינם לבין עצמם. ייתכן וזו הסיבה המרכזית שגרמה לטיפול מרחוק להיתפס בעיני מטפלים רבים כברירת מחדל פחותה בהשוואה לטיפול הקלאסי בקליניקה. מבחינה זו מעניין לראות כי למעשה סוגיית הקירבה או הריחוק האופטימליים בטיפול נמצאת תמיד על ספקטרום מבחינה פרקטית, אישית, אבל גם תיאורטית. נוכל לחזור לצורך הדיון אל הפסיכואנליזה הקלאסית של זיגמונד פרויד, במסגרתה המטפל יושב בכלל מאחורי המטופל על מנת שהמטופל לא יראה אותו אפילו. פרויד ניסה לייצר סביבה נקייה ככל הניתן מהשפעות והפרעות למטופל, וללא-מודע שלו, על מנת לאפשר זרימה של מחשבות ורגשות ולהקל את הגישה אליהם. מהצד השני של הספקטרום ניתן לראות מטפלים אשר כוללים בטיפול אפילו מגע כמו חיבוק או יד מנחמת על הכתף. זאת כחלק מתחושת השותפות והקרבה אותה מנסים לאפשר, במטרה להביא לריפוי או הקלה של תחושות קשות. בין שני הקצוות הללו פרושים למעשה כל המטפלים וכל אחד או אחת מתמקם היכן שמרגיש נוח ונכון מבחינה אישית, מקצועית ותיאורטית, בהתאם לגישות בהן עובדים. מה שחשוב לעניינינו הוא לראות כי אין פתרון או בחירה אחת נכונה בלבד בסוגיה זו אשר מתאימה לכל מטפל ולכל מטופל. למעשה ההכרעה בסוגיה זו צריכה להיות על פי מה שמתאים קודם כל למי שמבקש לבחור טיפול, אבל כמובן מתוך מה שאפשרי ונוח גם עבור המטפל.
בניגוד לאינטואיציה, הניסיון מראה כי טיפול מרחוק לא מאלץ בהכרח ריחוק גדול יותר מטיפול פרונטלי, אלא מאפשר ביטויים אחרים של ריחוק וקירבה. כך מבחינת הריחוק ברור מן הסתם כי אין מגע פיזי או אפילו קרבה פיזית בטיפול מרחוק- המטפל נמצא במקום אחד והמטופל במקום אחר לגמרי. ישנם מי שמרגישים מוגנים יותר כשהטיפול עובר דרך מסך (או שניים), באמצעות תחושת הריחוק הזו. זה קורה גם עקב הידיעה שלא יכולים להיחצות גבולות פיזיים, אבל גם כיוון שלעיתים קל לנו יותר עם קרבה חלקית, סוג של פיזור סיכונים, לא "לשים את כל הביצים בסל אחד". כלומר גם קרבה פיזית וגם רגשית זה מפחיד מדי, אבל אם נצמצם את הקרבה הפיזית, נוכל להרשות לעצמנו להגדיל את הקרבה הרגשית. כלומר ישנם מי שעבורם החשיפה והשיתוף הרגשי קשים, ודווקא השיחה דרך מסך, עם מי שלא נמצא על ידם, עשויה להקל את השיתוף והחשיפה הנחוצים לטיפול מיטיב. בנוסף, ניתן לבחור כמה להראות למטפל- מה נכלל בצילום המועבר ומה לא. זה יכול להתבטא למשל בבחירה אם להראות למטפל רק את הפנים או גם את פלג הגוף העליון ושפת הגוף; "להכניס את המטפל הביתה" ולהראות לו את הסלון, המשרד, את חיות המחמד, את התנאים והנסיבות הפיזיים בהם חיים, או לחילופין לנהל את הפגישה עם רקע של קיר ריק או אפילו פילטר מובנה המאפשר לטשטש או להסתיר את הרקע; בטיפול מרחוק בדרך כלל הצדדים בשיחה רואים את הפנים באופן מוגדל, על פני המסך, כך שישנה אף יותר תשומת לב המופנית לתווי הפנים וההבעות מאשר בטיפול פרונטלי. אך עם זאת, ישנם גם מי שבוחרים לכוון את המצלמה רק על חלק מפניהם, לא ליצור קשר עין עם המטפל או אפילו לבטל את התצוגה בה הם רואים את פני המטפל או של פניהם בעצמם. כלומר, בניגוד לטיפול הפרונטלי הקלאסי, בו "מתארחים" בקליניקה של המטפל, בה המטפל קובע את הכללים, המרחקים והסביבה, טיפול מרחוק מאפשר לכל אחד ואחת לבחור באופן מותאם אישית, על פי ההעדפות והתחושות האישיות, מתוך רצף מגוון מאוד של מרכיבים המאפשרים חוויות שונות של קירבה וריחוק. כך למעשה כל אחד ואחת יכולים להתאים לעצמם את הטיפול בכל מיני היבטים בהתאמה אישית מאוד. כמובן שבנוסף לבחירות קונקרטיות אלה, מומלץ גם לדבר עליהן עם המטפל. זה יכול לאפשר תובנות משמעותיות שיסייעו למטפל להבין טוב יותר ולסייע באופן מותאם.
מנגד, ניתן לראות לעיתים כיצד בדיוק מה שמאפשר את ההתאמה האישית הזו, עלול לגלם גם חסרונות המקשים על הטיפול. כך למשל, לא לכל אחד ישנה האפשרות (הפיזית או הרגשית) למצוא מרחב שקט ופרטי ללא הפרעות כדי לקיים בו את הטיפול. לעיתים אפילו הגעה לקליניקה של המטפל מהווה אתגר מבחינת תחושת הלגיטימיות או האפשרות "לקחת לעצמי" שעה ביום רק בשבילי ועבור עצמי. בהתאם אתגר זה הופך קשה עוד יותר כשנדרשים גם באופן פיזי, מוחשי, לפנות בעצמם גם מרחב וגם זמן בשביל הפרטיות הזו, במקום שהמטפל ידאג לכך באמצעות יצירת מרחב שכזה. כמו כן, ישנם מי שיתקשו להיפתח ולייצר קשר קרוב עם מי שנמצא רחוק מהם ועבורם השיח דרך מסך יוצר חיץ גדול מדי. כלומר גם היתרונות וגם החסרונות בטיפול מרחוק (בדיוק כמו כל סוגיה טיפולית אחרת) הם מאוד סובייקטיביים, ומה שמתאים לאחד לא בהכרח מתאים לאחר. אין אף טיפול או מטפל (מרחוק או בקליניקה) אשר מתאים לכל האנשים והצרכים השונים, כך שכל אדם נדרש לבחון מה מתאים לו ובמה הוא מעוניין.
לסיכום, לטיפול מרחוק ישנם מאפיינים יחודיים אשר לא ממקמים אותו בהכרח כטוב יותר או פחות מטיפול פרונטלי (פנים מול פנים), אלא הופכים אותו למעין אלטרנטיבה מקבילה. המאפיינים שפורטו לעיל אינם רשימה סגורה כמובן, וברור כי מספר החוויות ביחס לכך הוא כמספר האנשים אשר התנסו בטיפול שכזה. המטרה אם כן הייתה לתת סקירה של המאפיינים המרכזיים שחוזרים על עצמם מהניסיון שלי, כדי להנגיש בצורה ברורה ושקופה ככל הניתן את אופי הטיפול למי ששוקל להתנסות בכך ולהציע מה כדאי אולי לקחת בחשבון בהתלבטות שכזו. לבסוף, כמו בכל טיפול, מה שהכי חשוב שכל אחד ואחת יבחרו את מה שמרגיש הכי נוח והכי מתאים, לאחר בירור האפשרויות הקיימות ובמידת הצורך התייעצות עם מי שמכיר את התחום (ניתן להתייעץ גם איתנו כמובן), כדי להפיק מהטיפול את המיטב.
