מה זה טיפול אקזיסטנציאליסטי (קיומי)?
שי בראונשטיין
תוכן עניינים
יריב דיבר כבר כמה פגישות בטיפול על הקושי שלו עם העבודה. זה לא שרע לו שם, הוא עורך דין מרשים במשרד גדול, הוא מרוויח טוב מאוד ומועמד להיות שותף בקרוב. אבל הוא עדיין מתוסכל ומרגיש ריקנות. ״אני כמו אוגר שרץ על הגלגל הקטן הזה. אני כל הזמן ממשיך לרוץ, באופן כמעט אוטומטי, אבל לאן אני מנסה להגיע? בשביל מה להמשיך לטרוח בכלל?״
האם אי פעם שאלתם את עצמכם: "מה אני באמת רוצה מהחיים?", "למה אני עושה את מה שאני עושה?" או אולי אפילו שאלתם את עצמכם מה הטעם בחיים? אולי הרגשתם לפעמים שאתם חיים על אוטומט, עושים מה שצריך אבל לא באמת בוחרים. או לחילופין מוצפים מכל האפשרויות ולא מצליחים לבחור, לא יודעים איך לבחור את הכיוון הנכון. זה בדיוק המקום שבו הטיפול האקזיסטנציאליסטי נכנס לתמונה.
הטיפול האקזיסטנציאליסטי מבוסס על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (או בעברית קיומית). התיאוריה נשמעת אמנם מסובכת (וקשה לביטוי), אבל הרעיון מאחוריה מתייחס למשהו פשוט שכולנו חווים: הדאגות והחרדות הקיומיות הגדולות שכרוכות בעצם הקיום האנושי. איך אנחנו מתמודדים עם העובדה שהחיים שלנו סופיים? איך מוצאים משמעות בעולם שלא תמיד נראה הגיוני? איך מתמודדים עם הבדידות הפנימית שלנו? ואיך בוחרים בעצמנו איך ומה לעשות כשכל כך קל להתמזג עם מה שאחרים מצפים מאיתנו?
בניגוד לגישות טיפול שמתמקדות בתסמינים או ב"תיקון" בעיות, הטיפול האקזיסטנציאליסטי רואה במצוקה שלנו משהו טבעי, חלק מהקיום שלנו- תוצאה של ההתמודדות עם השאלות הגדולות שמעסיקות את כולם ובעצם חלק מהחיים. כמו שאמר פעם ארווין יאלום, פסיכיאטר, פסיכותרפיסט ואחד ההוגים המובילים בתחום: "הפסיכותרפיה היא ניסיון להפגיש אדם עם עצמו".
כך, גם המטפל האקזיסטנציאליסטי מושפע ועסוק באותן השאלות והחרדות הקיומיות הגדולות. לכן הוא לא מנסה ולא יכול להעלים אותן או ״לתקן אותן״. במקום זה הוא פוגש את המטופל לדרך משותפת של חיפוש והתמודדות, ברוח העמדה של יאלום.
למי טיפול אקזיסטנציאליסטי (קיומי) מתאים?
טיפול אקזיסטנציאליסטי יכול להיות מאוד מועיל למי שמרגיש.ה שהשאלות הגדולות של החיים לא נותנות מנוח: אם יש תחושה של ריקנות או חוסר משמעות ודכדוך או דיכאון, כשמגיעים אל צומת חיים משמעותית ומתלבטים לגבי בחירות כמו זוגיות, קריירה, הגירה או הורות, אם קשה לך להבחין מה את.ה באמת רוצה ומה "אמורים" לרצות. כלומר כשמשהו לא ״יושב״ כמו שצריך, גם אם לא בדיוק יודעים להגדיר במילים מה זה.
טיפול כזה מתאים גם במצבים של חרדה קיומית כמו למשל החרדה מהמוות. זה לא מוכרח להתבטא באופן בוטה כמו סיוטים מפורשים בהם מתים. החרדה מהמוות יכולה להתבטא גם בפחד ממחלות, חיידקים, מפגיעה מאנשים או אפילו ממשבר כלכלי. הרבה פעמים ניתן לראות ביטויים שונים של חרדה שמסמלים ומסווים את החרדות הקיומיות הגדולות. כך גם בעקבות משברי חיים או שינויים גדולים בחיים אנשים מוצאים את עצמם מסתבכים ומתבלבלים בבואם לבחור לאן לפנות ואיך לפעול, מה משמעותי עבורם והאם זה בכלל תלוי בהם.
חשוב להבחין בין חרדה קיומית טבעית- זו שמופיעה כחלק מהעימות האנושי עם חופש, מוות, בדידות והקיום האנושי למעשה- לבין חרדה קלינית כפי שהיא מוגדרת ב-DSM, כהפרעה פסיכיאטרית. טיפול אקזיסטנציאליסטי, קיומי, אינו מיועד להעלים סימפטומים במהירות, אלא להבין כיצד הם קשורים למשמעות, לבחירה ולערכים של האדם, ומתוך כך לבחון איך נכון יותר לה או לו לחיות באופן אותנטי.
אנשים רבים פונים לטיפול קיומי כשהם מרגישים שהם מתפקדים כלפי חוץ, אבל חיים על אוטומט או כשהם חווים בדידות פנימית, אפילו אם ישנם קשרים משמעותיים. מניסיוננו בעבודה קלינית בגישה זו מדובר לא פעם באנשים מתפקדים מאוד, בעלי יכולות והישגים, שדווקא כשכבר ״הכל אמור לעבוד״ עולה בהם תחושת ריקנות או בלבול שקשה להסביר. בנוסף, טיפול קיומי מתאים למי שרוצים להעמיק ולהבין את המציאות ואת עצמם לעומק. מי שלא מחפשים פשוט ״להיפטר מסימפטום כלשהו״, אלא לגדול ולהתפתח. טיפול אקזיסטנציאליסטי עשוי להיות מסגרת מתאימה לחקירה הזו.
החופש שלנו לבחור (ולמה זה מפחיד?)
עיקרון מרכזי בטיפול האקזיסטנציאליסטי הוא ההכרה בחופש האנושי וביכולת הבחירה שלנו. החופש והאחריות הם נושאים רחבים ומורכבים הכוללים סוגיות של רצון, בחירה, אחריות והשלכות. זה לא אינטואיטיבי בהכרח, כי על פניו חופש נשמע חיובי מאוד ומפתה- מי לא רוצה חופש?! אבל על פי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, החופש וריבוי האפשרויות מחייבים אותנו גם לקחת אחריות על הרצון ועל הבחירות שלנו. לכן החופש יכול גם להיות מאיים.
הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר למשל מעלה על נס את חופש הבחירה באופן מוחלט, כשלדבריו אפילו הבחירה במה להאמין- בדת, במדע, בגורל- היא בחירה, כי אנחנו בוחרים אם להאמין לרבנים, למדענים, להורים או לכל גישה או תיאוריה אחרת. זאת למרות שרובנו בדרך כלל משוכנעים שאמונה כזו או תפיסת עולם היא אמת מוחלטת שלא אנחנו בחרנו בה ואולי אף שאין בתוכה בכלל אפשרויות בחירה.
אבל זו לא רק פילוסופיה. אם חושבים על זה לעומק ניתן להבחין כי בין החופש והאחריות יש חיבור בלתי נמנע- אם אני חופשי לחלוטין לבחור במה להאמין, מה לעשות ומה חשוב לי, אז אני גם האחראי הבלעדי לבחירות אלה ולהשלכות שלהן. אני אחראי למה שיקרה בעקבות מה שבחרתי, אבל גם על הוויתור על כל מה שלא בחרתי- מה שעלול להוביל לתחושת החמצה או FOMO.
ואם זה לא מורכב מספיק לבחור במצב כזה, החיבור הזה בין חופש לאחריות מעלה עוד שאלה לא פשוטה: איך בכלל יודעים לבחור? מה רוצים? לעיתים קרובות אנחנו מגלים שקשה לנו להבחין בין מה שאנחנו באמת רוצים לבין מה שאחרים רוצים שנרצה, בין מה שחשוב לנו, לבין מה ש״אמור להיות״ חשוב לנו.
כך- אנשים שונים מעלים בטיפול שאלות קשות ושונות כמו האם לבחור להשקיע יותר זמן בעבודה או בבית עם המשפחה? ללמוד לתואר או שאולי זה יהיה רק כי זה מה שמרגיש שמצופה? להתחתן ולהביא ילדים לעולם או שאולי עדיף לחיות אחרת? ואפילו האם לגשת לדבר עם הבחור או הבחורה שנראית מעניינת ומושכת או שלא. לפעמים כשאנחנו שואלים את עצמנו מה אנחנו רוצים, אנחנו מגלים שהתשובה לא ברורה כמו שחשבנו.
אז נכון שאם אני יכול לבחור בכל דבר, האחריות לבחירה שאעשה היא רק שלי- אבל לפני כן עלי לברר מה בכלל הרצון שלי. לעיתים, כאמור, יכול להיות מפתה לוותר על הבחירה ופשוט לעשות מה שמצפים או דורשים מאיתנו ו״להעביר״ את האחריות לאחרים. אבל מתסכל מאוד לגלות שאפילו אם אבחר שלא לבחור, זו תהיה למעשה בחירה שלי לעשות כן, ואיש לא ייקח את האחריות על בחירה זו במקומי. גם לא מי שציפו ממני לבחור אותה ואפילו אם יבטיחו שיעשו זאת. זה פשוט לא עובד ככה.
כך למשל נועה שהייתה רגילה כל חייה לעשות מה שציפו ממנה הוריה וגורמי הסמכות שסביבה ממש קפאה ונלחצה כשהשתחררה מהצבא והבינה שכעת האחריות לבחור היא שלה בלבד. היא התלבטה אם להירשם לאוניברסיטה ואם כן אז לאיזו פקולטה: ״מעניינים אותי כל מיני כיוונים של לימודים למשל, אבל מאיפה אני אמורה לדעת מה עדיף? מה יקרה אם אבחר לא טוב?״
הפחד לטעות, במציאות בה אין לה על מי לסמוך מלבד על עצמה, היה כל כך משתק. אותו הפחד החמיר אף יותר, כשנבהלה מכך שהיא מבזבזת זמן בכך שלא מצליחה לבחור. לרגעים מסוימים אפילו התפתתה להירשם ללימודי רפואה כמו שציפה ממנה אביה, כי כך לא תצטרך לבחור לכאורה.
המטפל האקזיסטנציאליסטי מסייע למטופל לזהות את האופנים בהם הוא נמנע מבחירה או אחריות, או לא מזהה אותן. הוא מסייע לנווט במסע המורכב הזה של זיהוי הרצונות ובחירה מתמשכת באיזו דרך ללכת, ועוזר להבין כיצד לשאת ולהתמודד עם כובד האחריות.
אותנטיות מול קונפורמיות
טיפול אקזיסטנציאליסטי מסייע למטופל לא רק להכיר בחופש הבחירה שלו, אלא גם ללמוד כיצד לבחור את מה שמתאים לו. אחת הדרכים לעשות זאת היא חיזוק היכולת של כל אחד להבחין באופן אותנטי בין מה שבאמת חשוב לו לבין מה שאינו מהותי לערכיו ולמשמעות חייו. הטיפול האקזיסטנציאליסטי מדגיש את חשיבותה של אותנטיות- היכולת לחיות בהתאם לערכים ולרצונות האמיתיים שלנו, במקום להיכנע להרגלים, ללחצים חברתיים, להנחות תרבותיות ולציפיות של אחרים.
הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר התייחס לחיים הלא-אותנטיים כקיום שבו האדם חי על פי מה שמצופה ממנו חברתית, מאבד את הייחודיות שלו ונטמע בהמון. בחיים כאלה האדם נמנע מעימות עם האמת של מי הוא באמת ומתרחק מהאחריות על הבחירות שלו. לגישתו של היידגר, המעבר לחיים אותנטיים מתרחש דרך חוויה של חרדה קיומית עמוקה שבה האדם פתאום מתעמת עם האפשרות לחיות באמת, עם כובד האחריות המלאה על החיים שלו (זה בד״כ קורה בעת המפגש מול המוות וסופיות החיים אבל לא רק).
המטפל בגישה אקזיסטנציאליסטית מסייע למטופל לזהות את האופנים בהם הוא חי חיים שאינם אותנטיים- חיים המוכתבים על ידי ציפיות חיצוניות או על ידי מה שהמטופל חושב שהוא "אמור" לעשות. לאורך התהליך המטופל לומד לזהות את הקול הפנימי האותנטי שלו ולפעול על פיו, גם כאשר הדבר מעורר חרדה.
חשוב להבהיר שאין הכוונה להתנהלות אגוצנטרית ומנותקת מהסביבה שמתעלמת מרצונות וצרכים של אחרים או מדרישות חברתיות. הרעיון הוא לפתח את היכולת לבחור מה חשוב באופן אישי – אם חשוב לאדם מסוים לשמח את בן הזוג שלו למשל, אז זו מטרה ראויה לחלוטין, למרות שהיא מכוונת לאדם אחר. אבל לשמח אותו מתוך תחושה של חוסר ברירה, כי הוא מצפה לכך וקשה לאכזב אותו, זה כבר סיפור אחר. מה שחשוב הוא לבחון, לזהות ולבחור באופן עצמאי ואותנטי.
המוות מעצב את החיים
בהמשך לתובנותיו של היידגר על העימות עם המוות כמפתח לחיים אותנטיים, הפסיכיאטר ארווין יאלום פיתח הבנה מעמיקה יותר של האופן שבו חרדת המוות מעצבת את חיינו. יאלום רואה בחרדת המוות את הכוח המניע העיקרי מאחורי רוב החרדות והפחדים האנושיים, והציע מודל מפורט להבנת האופן שבו אנו מתגוננים מפני אימת הסופיות. לפי יאלום, כל אדם מפתח מנגנוני הגנה נפשיים כדי להתמודד עם המודעות הבלתי נסבלת למוות שלו. הוא זיהה שני מנגנונים עיקריים שאנו מתנדנדים ביניהם לאורך החיים, ובדרך כלל נוטים יותר לכיוון אחד מהם:
אשליית המיוחדות
מנגנון ההגנה הזה מייצר את האמונה העמוקה שאנחנו מיוחדים, בלתי פגיעים וחסינים מפני חוקי הטבע שחלים על כל השאר. האשליה היא שהמוות לא חל עלינו, תחושה ש"אלה דברים שקורים לבני אדם רגילים, אבל אני לא רגיל כמו כולם״ או פשוט ״לי זה לא יקרה" המוכר והנפוץ. זו אשליה חזקה שמאפשרת להמשיך לחיות ללא עימות ישיר עם המוות.
בדרך כלל זה לא נתפס עבורנו באופן מפורש כ״אני לא אמות לעולם כי אני מיוחד״, הרציונל של רובנו לא יאפשר באמת לחשוב מחשבה כזו. אבל באופן מעודן יותר ומודע פחות, אנחנו עלולים לפעול עם האשליה הזו במצבים שונים. למשל כשאנחנו נכנסים לאוטו ונוהגים למרות הסטטיסטיקה המפחידה של תאונות דרכים; כשאנחנו נכנסים לניתוח עם סיכונים מסוימים; כשאנחנו משקיעים כסף בבורסה שעלולה להתרסק; ולמעשה כמעט בכל פעולה שאנחנו עושים.
ייתכן ובקריאת שורות אלה זה נשמע רחוק ולא רלוונטי, אבל גם במצב כזה מדובר אולי באותה האשליה עליה יאלום מדבר – "אני לא כזה, לא כמו כולם״.
אשליית המושיע האולטימטיבי
המנגנון השני הוא האמונה שיש כוח חיצוני – אדם, אל, מוסד או אידאולוגיה – שיציל אותנו מהמוות. זה יכול להיות בן זוג "מושלם", מנהיג רוחני, מערכת אמונות דתית, או אפילו האמונה שהמדע יפתור את בעיית המוות בזמננו. זו אשליה בה אנחנו משליכים את האחריות על חיינו ובחירותינו על כוח חיצוני ומאמינים שזה ישמור עלינו. אם רק נמצא את אותו האדם, האידיאולוגיה או המוסד וניצמד אליו, נתמסר אליו, הוא יגן עלינו ויציל אותנו.
גם כאן אנחנו כמובן לא מאמינים באופן מודע שבאמת נחיה לנצח אם נקיים מצוות או נלך לרופא. אבל מבחינה רגשית זה כן מאפשר לנו להדחיק או להתעלם מהמוות שתמיד מתקרב ותמיד מאיים. בקליניקה אפשר לראות זאת גם במקרים מעודנים או יומיומיים. כך למשל עופר שכל כך חשש לאבד את בן זוגו, כיוון שחש שהוא תלוי בו ולא יוכל להמשיך בלעדיו. ״אני פשוט לא מסוגל להציב לו את הגבול הזה. מה יקרה אם זה יגרום לו לעזוב? איך אני אמשיך?!״ וזאת על אף שהזוגיות ביניהם הייתה כרוכה עבורו בהמון קשיים, ויתורים וכאבים רבים.
כיצד זה מתבטא?
יאלום מדגיש שאנשים לא נעולים או מוגבלים למנגנון אחד, אלא מתנדנדים בין השניים בהתאם לנסיבות החיים. התמוטטות של אחד המנגנונים – למשל, הבנה פתאומית שאנחנו לא באמת מיוחדים כמו שחשבנו או האכזבה ממושיע שבו בטחנו – יכולה להוביל למעבר למנגנון השני או לפריצה למודעות של חרדת מוות גלויה ומודעת. המנגנונים האלה אינם מזיקים בפני עצמם, הם עוזרים לנו להתנהל בעולם ללא חרדה משתקת ואימה מהמחשבה על יציאה מהמיטה בבוקר ועל המפגש עם כל הסכנות שבעולם.
מהצד השני, כשהם מקצינים או מסתבכים, הם הופכים לבעייתיים ומתחילים להפריע. אשליית המיוחדות יכולה להוביל לנרקיסיזם, התנהגויות מסוכנות, או בידוד חברתי. ומנגד אשליית המושיע האולטימטיבי יכולה להוביל לתלותיות פתולוגית, התנערות מאחריות, אובדן זהות אישית, או כניעה מוחלטת לסמכויות חיצוניות כמו אנשי מקצוע, מוסדות, או אפילו בני זוג או בני משפחה.
טיפול אקזיסטנציאליסטי יכול לסייע למטופל לזהות את מנגנוני ההגנה שהוא משתמש בהם ולהבין איך הם משפיעים על בחירותיו ואופן החיים שלו. המטפל מזמין את המטופל לעימות עדין ומדורג עם חרדת המוות שמתחתיהם. התהליך הטיפולי כולל חקירה משותפת של רגעים בחיים שבהם המנגנונים נכשלו או התערערו.
האינסטינקט של מרבית האנשים במצבים כאלה הוא בדרך כלל לברוח מהחוויה ולנסות להרגיע, לעודד, לבנות את האשליה מחדש. במקום לברוח מהחוויות האלה, המטפל האקזיסטנציאליסטי עוזר למטופל להכיר בהן כהזדמנויות לצמיחה ולחיים אותנטיים יותר שאינם מבוססים על הכחשת המוות אלא על קבלתו והכרה במציאות כמו שהיא באמת- עם החלקים הטובים שבה וגם אלה שפחות. זה תהליך לא נעים לעיתים, אבל הוא מאפשר יותר חופש ושליטה במה שבאמת תלוי בנו, לצד קבלה של מה שלא.
למצוא משמעות בעולם שמגיע בלי הוראות הפעלה
כבני אדם אנחנו יצורים שחייבים משמעות. בניגוד למרבית בעלי החיים, אנחנו לא יכולים פשוט לקום בבוקר, לאכול, לישון ולחזור על זה כל החיים. אנחנו צריכים להרגיש שיש סיבה למה שאנחנו עושים, שיש כיוון, שיש מטרה. אבל בניגוד לתקופות היסטוריות שבהן המשמעות הייתה יותר נתונה – דרך דת, מסורת, מבנים חברתיים ברורים, או פשוט האינסטינקט ההישרדותי בעולם לא בטוח- העולם המודרני זורק עלינו אינסוף אפשרויות ובחירות. אפשר להיות כל מה שרוצים, להאמין בכל מה שרוצים, לחיות איך שרוצים.
זה נשמע משחרר, אבל כמו שכבר הבנו ביחס לחופש והאחריות, זה מסתבך. חופש כזה גם אומר שכל אחד צריך למצוא בעצמו מה משמעותי עבורו – ואולי אפילו לשאול את עצמו האם באמת ישנה משמעות שפשוט קיימת בעולם או שזה משהו שאנחנו ממציאים או יוצרים כדי לא להיבהל מהחיים. כי בלי להבין מה משמעותי, איך אפשר לבחור?
כך יריב, סיפר אחרי תהליך ארוך ומשמעותי שהבין שהוא לא יכול להמשיך לעבוד במשרתו. ״אני מעביר כל הזמן המון כסף מאיש עשיר אחד לאיש עשיר אחר. אני עושה את זה טוב ומשלמים לי הרבה בשביל זה. אבל מה הטעם? כמה עוד אפשר להמשיך עם זה?״ הוא הודיע לבסוף שהוא החליט לפתוח משרד עצמאי, בו הוא הצליח לשמור פחות או יותר על רמות ההכנסה שלו, אבל לבחור תיקים שהרגישו לו חשובים, שעושים שינוי בעולם.
הפילוסופים האקזיסטנציאליסטיים, כמו ויקטור פרנקל, ז'אן-פול סארטר ואלבר קאמי, התמודדו בדיוק עם השאלה הזו. הם הציעו דרכים שונות להבין איך אנחנו יכולים למצוא או ליצור משמעות גם בעולם שעלול להיראות חסר משמעות מובנית. בגישה זו, המשמעות יכולה להתגלות כמשהו שכבר קיים ומחכה לגילוי, להיווצר כפעולה יצירתית של האדם שיוצר את המשמעות שלו, או להיות משהו שאנחנו לגמרי ממציאים ומעניקים לעולם דרך בחירותינו ופעולותינו.
ההבדלים בין הגישות השונות למשמעות מעניינים ועדינים אך לא מהותיים לתהליך הטיפולי עצמו. המטפל האקזיסטנציאליסטי מזמין את המטופל כחלק מהתהליך לבחון את ערכיו, את מטרותיו ואת הדברים שמעניקים לחייו משמעות, ולפתח תחושת כיוון ומטרה אישית- כל אחד עם תפיסת המשמעות שמתאימה לו ושאליה הוא מתחבר. העיקר הוא שהמשמעות תהיה אותנטית ואישית, ולא כזו שנכפית מבחוץ או שנובעת מציפיות חברתיות. משמעות אינה דבר אשר מתאים לכולם באותו אופן, אלא דורש התאמה אישית וספציפית לחלוטין.
הבידוד הקיומי והקשר האנושי
כמו שמרמזת לנו הסובייקטיביות והייחודיות במשמעות שכל אחד מוצא בעולם באופן אישי- כל אדם חווה את העולם בצורה סובייקטיבית לחלוטין ופרטית. כפי שיאלום מדגיש, לא משנה כמה נהיה מוקפים באנשים, אנחנו נולדים לבד ומתים לבד. ברגע האמת, שנייה לפני שהעיניים נעצמות בכל לילה, אנחנו לבד. לעולם לא ניתן להעביר במלואה את החוויה הפנימית שלנו לאחר, ואחרים לעולם לא יכירו במאה אחוז את האני הפנימי שלנו. רק אנחנו מרגישים לחלוטין את מה שאנחנו מרגישים ואנשים שונים בהכרח תופסים ומבינים את המציאות באופן שונה.
זה גם משתמע מכל העקרונות הקודמים- חופש, אחריות, מוות ומשמעות- כל אלה ממקמים את האדם בבידוד מסוים מהאחר ומהסביבה. כל אדם, ורק הוא יבחר את בחירותיו, יישא באחריות להן וימצא או ייצור את המשמעות שלו. אף אחד לא יוכל לעשות זאת עבורו.
המטפל האקזיסטנציאליסטי מכיר בבידוד הזה ומסייע למטופל להכיר בו ולהתמודד איתו באמצעות קבלת הבידוד הזה כחלק מהמצב האנושי. בד בבד, הטיפול מדגיש את חשיבותם של יחסים אותנטיים ומשמעותיים עם אחרים. דווקא מתוך ההכרה בנפרדות שלנו אנו יכולים ליצור קשרים אמיתיים ועמוקים- כאלה שאינם מבוססים על פנטזיות להבנה מלאה והתמזגות או למענה מוחלט לכל הצרכים שלנו.
הרגע הזה של אי הנוחות, עצב או אפילו תסכול מתרחש לא מעט בקליניקה- ההבנה שאפילו המטפל שלי לא יבין אותי לעולם באופן מוחלט. קשה לקבל זאת, אבל זה רגע חשוב בעבודה הטיפולית. כך, בתוך תהליך הקבלה הזה, הקשר הטיפולי עצמו מהווה לעיתים דוגמה ומודל לסוג של קשר אותנטי ואפשרי. בטיפול אפשר גם באמת לתרגל אותו ולהתרגל אליו. קשר שעל אף שאינו מושלם – ואולי אפילו בגלל שאינו מושלם – יכול להיות קרוב ומיטיב באמת.
הקשר הטיפולי האקזיסטנציאליסטי
אחרי שהצגנו את כל העקרונות האלה- החופש והאחריות, האותנטיות, המוות, המשמעות והבדידות – כיצד הם באים לידי ביטוי בטיפול עצמו? ואיך זה עוזר? מה שמאפיין את הטיפול האקזיסטנציאליסטי הוא ההכרה כאמור, שכל הדברים שעליהם דיברנו הם לא "בעיות" שצריך לפתור אלא חלק טבעי ובלתי נפרד מהקיום כבן אדם. מכאן השם של גישת הטיפול- אקזיסטנציאליסטי, קיומי. המטפל לא מנסה "לתקן" את המטופל או "לרפא" את החרדה מהמוות או הבדידות. במקום זה, הוא מסייע להכיר במציאות הזו ולבחור איך לחיות איתה בצורה אותנטית ומודעת.
הקשר בין המטפל למטופל הוא לא כמו יחסי רופא וחולה, בהם הרופא המומחה יודע מה הטיפול הנכון והחולה מציית או מקבל את הטיפול באופן פסיבי. המטפל האקזיסטנציאליסטי מכיר בכך שגם הוא בעצמו מתמודד עם אותן שאלות קיומיות- גם הוא צריך לבחור, גם הוא מחפש משמעות, גם הוא חווה בדידות. הוא לא שונה מהמטופל. לכן הוא לא מתיימר לדעת מה טוב למטופל יותר ממנו עצמו. במקום זה, הוא מזמין לדיאלוג אמיתי- מפגש בין שני אנשים שמתמודדים עם המורכבות של החיים.
בטיפול חוקרים יחד את הדילמות של המטופל, את הערכים שלו, את מה שבאמת חשוב לו. בוחנים את השאלות הקיומיות– איפה הוא בוחר ואיפה הוא "שוכח" שהוא זה שבוחר, איפה הוא חי בצורה אותנטית ואיפה הוא פועל על פי ציפיות של אחרים. המטפל מסייע לזהות איך הפחד מהמוות או הצורך במשמעות משפיעים על הבחירות שלו. התהליך הטיפולי אינו מבטיח שהכל יהיה קל, אפילו להפך. לא מדובר בתהליך פשוט, ויש בגישה זו משהו אפילו מעט עצוב או מתסכל, היא הרי לא מבטיחה לפתור ולתקן את הכל.
אך לפי הגישה האקזיסטנציאליסטית זו הדרך ללמוד להתמודד בצורה מיטיבה ואותנטית יותר וכל פתרון אחר עלול להיות בסך הכל עוד אשליה שמזיזה את המצוקה למקום אחר. כמו שהגישה מציעה לנו, להכיר במגבלות שלנו ולפעול במציאות האפשרית, כך גם היא, בצניעות, מציעה רק את מה שאפשרי ולא מבטיחה אשליות לא מציאותיות.
לסיכום, טיפול אקזיסטנציאליסטי לא מבטיח להעלים את החרדות, לפתור את כל הדילמות או למחוק את המורכבות שבחיים. הוא גם לא מציע תשובות מהירות או נוסחה שתסדר הכל. במקום זאת, הוא יוצר מרחב בו אפשר לפגוש את השאלות האמיתיות שמלוות כמעט כל אדם: מה חשוב לי? איך אני רוצה לחיות? מה אני מוכן ומסוגל לשאת ומה לא? בתוך המפגש הזה מתאפשרת צמיחה- לא כי החיים נעשים פשוטים, אלא כי אנחנו לומדים לבחור באופן בהיר יותר את מה שמתאים לנו, באופן חופשי ואותנטי. אז אם יש תחושה שהגיע הזמן לעצור, להקשיב פנימה ולבדוק מה המשמעות של הדברים עבורך ולאן כדאי להמשיך, טיפול אקזיסטנציאליסטי יכול להיות הכתובת המתאימה.
***************
המאמר מתייחס לנשים ולגברים כאחד.
הדוגמאות אינן מתארות מטופל ספציפי, אלא מבוססות על מחקרים וניסיון קליני מצטבר.
אין במאמר זה כדי לאבחן או להחליף טיפול אישי.
הצעד הראשון
נשמח להזמין אותך לשיחת היכרות קצרה, ללא התחייבות. זו הזדמנות להכיר, לשתף במה שעובר עליך, לשמוע קצת עלינו, לשאול את מה שחשוב לך לדעת וכמובן להתייעץ ולראות אם וכיצד נוכל לעזור או לחילופין להציע כיוונים מתאימים אחרים.