אני חושב שאפשר לומר די בביטחון שאף אחד לא אוהב קונפליקטים. זה יכול להיות בעבודה, עם בן או בת הזוג, עם הילדים, חברים, הורים ואפילו בטיפול- לא משנה עם מי, זה לא נעים, לפעמים אפילו מפחיד. הכוונה היא לא לאי הסכמות או חילוקי דעות פשוטים, העולים מדי פעם וניתן לדבר עליהם ולהגיע להבנות בנחת, או להסכים שלא להסכים. אני מתייחס כאן אל קונפליקטים המעוררים רגש, אפילו רגש חזק. בעיקר כאלה שאנחנו רואים שקורים לנו שוב ושוב- עם אותו האדם או עם אנשים שונים, או לחילופין שאנחנו מוצאים עצמנו נמנעים מהם שובו ושוב. קונפליקטים כאלה מביאים איתם פעמים רבות תחושה של חוסר וודאות- לא תמיד אפשר לדעת איך ומתי זה יתחיל, אבל בדרך כלל אפילו כשיודעים איך נכנסים לזה, אנחנו ממש לא יודעים איך ולאן הקונפליקט יתפתח ומה יקרה בעקבותיו.
ברמה הכי בסיסית ניתן לומר כי קונפליקט הוא בעצם התנגשות בין שני דברים. זה יכול להיות בין רצונות, צרכים, העדפות, ערכים או רגשות וזה יכול להיות גם כל ערבוב ביניהם. קונפליקט יכול להיות פנימי בין חלקים שונים שבתוכנו, או עם אדם אחר. כאן אתמקד בקונפליקטים עם האחר ומה ניתן להתמודד איתם ואולי אפילו ללמוד ולהתפתח באמצעותם. יש לציין כי קונפליקטים פנימיים חשובים לא פחות, ואפילו משפיעים, כפי שנראה בהמשך גם על היחסים עם האחר, אבל קצרה היריעה מלהעמיק גם בהם כאן.
לרבים מאיתנו נטייה או העדפה מובהקת להימנע מקונפליקטים ככל הניתן. ואפשר כמובן להבין זאת, כיוון ובקונפליקט עם אחר אנחנו עלולים להיפגע כמובן וגם לפגוע, מה שיגרום לנו להרגיש אשמה או בושה, בעיקר אם מדובר במישהו קרוב או משמעותי יותר עבורנו. קונפליקט עשוי להשפיע על הקשר באופן משמעותי, על ההמשך שלו ואולי אפילו להוביל בסוף לניתוק או סיום שלו. ובכל זאת, לא רק שלא ניתן למנוע קונפליקטים באופן מוחלט בתוך קשר, במיוחד קשר קרוב, אלא שעצם הניסיון להימנע מקונפליקטים גובה בפני עצמו מחירים משני הצדדים ומהקשר ביניהם. בדרך כלל ניסיונות להימנע מקונפליקטים נעשים באמצעות הבלגה; הדחקה וספיגה של דברים לא נעימים בתוך היחסים; ויתור על הצבת גבול; ולמעשה בריחה מתחושות לא נעימות, הכחשתן והסתרתן מהאחר, ולעיתים אף מעצמנו. כלומר, כדי להימנע מקונפליקטים אנחנו מוותרים למעשה על צורך שיש לנו בקשר. אנחנו סופגים עלבונות או פגיעות לא הכרחיות, או אפילו "סתם" לא יכולים להרגיש בנוח בתוך הקשר עצמו. אם לפחות ההימנעות הייתה מאפשרת קשר טוב וקרוב, שאולי שווה את ההקרבות הרבות שהיא דורשת, היה כדאי אולי לשקול זאת. אבל בפועל היא בדרך כלל משאירה אותנו מתוסכלים, מלאי טינה וכעס ולבסוף אפילו עלולה להוביל לסלידה, רתיעה או זעם כלפי הצד השני. כשזה מחמיר אנו עלולים- על אף כל הניסיונות להימנע מכך- להתפרץ על האחר, לתקוף אותו ולהתרחק ממנו, מה שעלול להביא אפילו לסיום הקשר- זה שעליו ניסינו להגן. כלומר, פרדוקסלית ההימנעות מאי נעימות או מפגיעות בתוך קשר, הניסיון לשמור אותו רק נעים, היא זו שמובילה פעמים רבות לסיום הקשר כולו- מרוב כוונות טובות אנחנו מגשימים בדיוק את מה שניסינו למנוע.
בעיה נוספת הנוטה לצוץ כשנמנעים מקונפליקטים היא הקושי להתקרב ולייצר אינטימיות. הרי אם נחשוב על זה, בקשר קרוב ואינטימי אנחנו רוצים בדרך כלל את החלקים הנעימים והמשמחים, אבל גם את האפשרות והחופש להביא את החלקים בנו שאנחנו פחות אוהבים בעצמנו אולי. להרגיש שמקבלים אותנו כמו שאנחנו ולא רק את החלקים היפים שלנו, אלה שאנחנו גאים בהם. כלומר קשר טוב הוא לא כזה שבו אין כעסים, אין ריבים, אין מחלוקות, פגיעות ואי הסכמות. במקרה כזה אפילו לא מדובר אולי בקשר, אלא יותר בשני אנשים החיים כשני קווים מקבילים ולעולם אינם נפגשים. קשר טוב, קרוב ואינטימי הוא כזה המסוגל לעמוד במהמורות ולשרוד אותן. בין אם מדובר בריבים, מחלוקות או אפילו פגיעות ישירות אחד בשני (בכוונה או בטעות), קשר קרוב לא יכול להתקיים בלי להיתקל בהם. לכן, השאלה היא אינה האם יהיו קונפליקטים או לא, אלא האם הקשר ישרוד אותם או יסתיים בעקבותיהם. דוגמה שאני אוהב בנוגע לקונפליקטים ופגיעות בתוך קשר היא ריקודים זוגיים, למשל טנגו או סלסה- על מנת להצליח לרקוד ביחד באופן קרוב, זורם וטוב, אנחנו מוכרחים לקחת את הסיכון שלפעמים, ובוודאי בהתחלה, נדרוך אחד לשני על הבהונות לפעמים או נתנגש בטעות. הרי האלטרנטיבה לזה היא ריקוד מאוד זהיר, מרוחק, דרוך ולא משוחרר. ריקוד כזה בוודאי יראה פחות טוב, אבל חשוב מכך- ירגיש הרבה פחות טוב. כלומר, ניתן אפילו להגדיל ולומר כי לא רק שקונפליקטים אינם בהכרח דבר רע, אלא ניתן לראות בהם אפילו את מה שמאפשר קשר קרוב. היכולת לאפשר קונפליקטים ולהצליח לנהל אותם בלי להרוס את עצמי, את האחר או את הקשר עצמו, היא תנאי הכרחי לקרבה.
אז אם ביססנו שלא כדאי לנסות למנוע קונפליקטים, למרות שזה עשוי להיות מאוד מפתה לעיתים, מה שנותר אולי זה לנסות להבין אותם, להכיר אותם (ואת עצמנו בתוכם) טוב מספיק על מנת שנוכל גם להחליט כיצד לנהל אותם ולהתנהל בתוכם.
היות וקונפליקטים הם כאמור חלק כל כך בלתי נפרד מקשרים בינאישיים ומהחוויה האנושית, כמעט כל תיאוריה טיפולית מתייחסת אליהם. אציג כמה תובנות כאלה ועל בסיסן ניתן יהיה אולי לחשוב מחדש כיצד נרצה לגשת ולהתייחס לקונפליקטים, ואפילו לאפשר התפתחות וקירבה באמצעותם. (למי שלא מעוניין בהסברים התיאורטיים, ניתן פשוט לדלג לכותבת הבאה- "איך אפשר להתמודד עם קונפליקטים")
ביטוי של קונפליקטים פנימיים והעברות: על פי פרויד, אבי הפסיכואנליזה, קונפליקטים בין אישיים משקפים קונפליקטים פנימיים, העברות ושחזורים של קונפליקטים מין העבר. זה יכול להיות התנגשות בין דחפים או יצרים לא מודעים בתוכנו, אשר קשה לנו לבוא איתם במגע והדרך לעשות זאת היא באמצעות ניהול הקונפליקט הזה עם דמות אחרת, חיצונית לנו. לדוגמה, כשאנחנו מרגישים גם משיכה או תשוקה כלפי דבר מסוים, אבל גם בושה ביחס לכך, ייתכן ונמצא את עצמנו מביישים אדם אחר שנמשך לאותו הדבר ומנהלים מולו ובאמצעותו את ההתנגשות בין התשוקה והמשיכה לבין הבושה.
פרויד מדבר גם על "העברות", כלומר משהו בהווה מזכיר לנו או דומה לקונפליקט לא פתור שלנו מן העבר, ואנחנו מגיבים אליו את התגובה מן העבר. ניקח לדוגמה, אישה שגדלה עם אב מאוד נוקשה וסמכותני ולמדה כי הדרך היחידה שלה לשמור איתו על קשר יחסית בטוח וטוב היא להבליג ולציית לו. לא היו לה פתרונות אחרים, כיוון שהייתה ילדה קטנה והייתה תלויה בו לחלוטין. כמבוגרת היא עשויה לחוות מחדש את מה שחוותה מולו, גם כשתתקל בדמויות סמכות אחרות. וכך למעשה התגובה שלה אליהן, שעלולה להיות מועצמת, קשה או אפילו בלתי נשלטת, היא בעצם ביטוי של החוויה שלה מן העבר. כלומר, על אף היותה אישה מבוגרת, אשר יכולה לעמוד על שלה, להציב גבולות, מול מצבים כאלה היא מרגישה שוב כמו אותה הילדה חסרת האונים אשר עומדת מול אביה הנוקשה. לא מדובר בתופעה נדירה של "משוגעים", אלא במנגנון בלתי מודע שקורה לכולנו באופנים כאלה או אחרים, גם אם רוב הזמן והפעמים אנחנו לא שמים לב לזה.
התקשרות: תיאוריית ההתקשרות היא תיאוריה התפתחותית המסבירה כי יחסיו של אדם והקשרים אותם יפתח מתבססים על דפוסים שלמד כתינוק ביחס למי שטיפל בו. ג'ון בולבי, פסיכואנליטיקאי בריטי, גילה כי לתינוקות יש נטייה טבעית לחפש קרבה וקשר עם אחר. הדבר הכרחי, שכן ללא קשר כזה, תינוק חסר אונים שלא יכול לדאוג לעצמו ולשמור על עצמו פשוט לא יצליח לשרוד. אנו כבני אדם זקוקים לקשר, גם כמבוגרים. זה לא רק דבר שנחמד או נעים לנו איתו, אנחנו ממש זקוקים לו. אותם קשרים ראשוניים עליהם בולבי כתב, הם אלה המספקים תשתית לקשרים העתידיים שלנו.
על מנת להמחיש, נדמיין שני תינוקות- האחד גדל לשני הורים מסורים, שמכווננים אליו ועונים על צרכיו באופן טוב יחסית. הוא גדל בתחושת ביטחון, כי העולם הוא מקום יחסית טוב, שאפשר להסתקרן לגביו ולחקור אותו בשלווה יחסית, כיוון שהוא בטוח ומוגן. כך גם כמבוגר, על פי תיאוריה זו, יהיה אדם זה יחסית נינוח, יוכל להסתקרן לגבי אנשים ולהתקרב אליהם, כיוון שהוא חווה קרבה כזו כדבר בטוח ונעים ולא מאיים מדי עבורו.
לעומתו, תינוק אחר, אשר גדל במציאות בה לא היו פנויים אליו, מסיבות שונות. הוא למד שכשהוא במצוקה אין בהכרח מי שיתעניין בכך, יסייע, ישמור עליו, ושבכי או קריאה לעזרה לא מסייעים לו ולא מועילים. כתינוק, אשר אין לו יכולות רבות מעבר להפקת צלילים והבעות פנים, הוא חש בסכנה, לא מוגן, חסר אונים. אותו תינוק לומד שהעולם הוא לא מקום בטוח, שאם יהיה במצוקה לא ניתן יהיה לסמוך על אנשים אחרים או להישען עליהם והם לא יהיו שם עבורו. כך קשר לא נחווה עבורו כמקור כוח או ביטחון ולעיתים אף בדיוק להיפך- גורם למצוקה.
ניתן להניח שבתוך קשר בין מבוגרים, מי שהיה התינוק הראשון בעברו, יוכל להגיב למצוקה שלו, כשישנה כזו, באופן יחסית מאורגן. הוא יצליח לשתף את סביבתו והאנשים הקרובים לו, להישען עליהם, להנות מתמיכתם ולתקשר את חוויותיו. לעומתו, מי שהיה התינוק הראשון בדרך כלל עלול להסתגר ולסגת מקשרים בשעת מצוקה, להרגיש מותקף על ידי אחרים ואף לתקוף ולהרחיק אותם בעצמו (בין אם באופן מודע יותר או פחות).
פרשנויות ודפוסי חשיבה: על פי הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית (Cognitive Behavioral Therapy- CBT), קונפליקטים הם ביטוי של דפוסי חשיבה ו\או אמונות לא מסתגלות, פרשנות לא יעילה של המציאות או רפרטואר תגובות מצומצם ולא מותאם. כלומר, כל אדם מפרש את המציאות שלו על פי הניסיון, הרגשות והאמונות שלו. קונפליקטים עולים כאשר הפרשנות של אדם ביחס לסיטואציה מסוימת מובילה לתחושות לא נעימות, על פי אמונות היסוד שלו על עצמו ועל העולם. אותן תחושות לא נעימות (המתבססות על פרשנויות כאלה ואחרות של המציאות) מובילות לתגובות שמטרתן להגן או למנוע פגיעה, וכך נוצר קונפליקט. קונפליקט כזה שמסלים, בדרך כלל לא מאפשר שיח ושיתוף של התחושות, תקשורת וניסיון להגיע להסכמה או עדכון של הפרשנות. הוא מסלים כמובן גם את התחושות הלא נעימות ולא פותר או מעלים אותן. כלומר, הוא מחזק את האמונות והפרשנויות שהובילו אליו, "מוכיח" שהן מוצדקות בהתאם להטיית האישוש, ולא סודק אותן או מטיל בהן ספק. על פי גישה זו האמונות שבבסיס קונפליקטים כאלה, הפרשנויות והתגובות, הן אלה אשר אותו אדם למד בחייו, בחוויותיו. אך חלק מאותן אמונות ופרשנויות הן כאמור "לא מועילות" ולא פועלות לטובתנו כיום, בהווה. לכן יש לזהות אירועים כאלה ולנתח אותם למרכיביהם השונים, על מנת ללמוד לתת להם פרשנויות יותר מועילות שיובילו לתגובות יותר מיטיבות.
זה אמנם פירוט מאוד תמציתי של תיאוריות גדולות ומורכבות מאוד, ורק של מיעוט קטן מהן. כמעט כל תיאוריה טיפולית או פסיכולוגית מתייחסת לקונפליקטים ומציעה דרך להבין אותם ולהתמודד איתם, אבל לענייננו הסקירה הקצרה הזו תספיק לנו כדי להבין כמה דברים:
אם כך, אנסה על בסיס הגישות והתפיסות הללו, להציע מודל כללי ופשוט יחסית, באמצעותו נוכל להתמודד עם קונפליקטים כאלה ולהשתמש בהם לצמיחה והתפתחות- בתוך אותו קשר ובחיים האישיים שלנו ככלל. על מנת להמחיש, נחשוב על אדם לדוגמה שילך איתנו לפסקאות הבאות, דני יהיה שמו, אשר רב עם בת זוגו כל הזמן. הם רבים על מטלות הבית, על חינוך הילדים, על כסף, וכמעט על כל דבר אחר. דני מאוד סובל מזה וזה מאוד לא נעים לו. מה הוא יכול לעשות?
זיהוי ובירור:
ראשית יש לשים לב שישנם קונפליקטים ולנסות לאפיין אותם. כלומר, ננסה לבחון עם דני עם מי זה קורה לו, באיזה הקשרים- האם הוא רב רק עם בת הזוג שלו או שזה קורה עם עוד אנשים? עם בנות זוג קודמות? האם זה קורה לו מול גורמי סמכות? אלה הכפופים לו? חברים? משפחה? אולי גם וגם? האם הריבים האלה מזכירים לו משהו? ריבים אחרים שהיו לו או תחושות מול אנשים אחרים ובזמנים אחרים? שווה לנסות ולאסוף כמה שיותר מידע על קונפליקטים שונים במקומות שונים. ככל שנדע יותר יהיה לנו יותר על מה להתבסס ובמה להיעזר כמובן.
במקרה שלנו, דני ואישתו רבים כבר שנים, אבל הוא לא שם לב בכלל שזה מטריד אותו עד לאחרונה. מבחינתו זוגות רבים, זה חלק מהעניין ואין מה לעשות לגבי זה. לאחרונה החל לשים לב לכך שזה קורה הרבה יחסית וזה לא נעים לו. הוא גם מסתכל מסביבו ורואה שזוגות אחרים לא רבים כמוהם (לא מבחינת עוצמות הריב ולא מבחינת התדירות), או שלפחות כך זה נדמה לו. לאט לאט הוא ישים לב גם שבעצם הוא רב עם אישתו, בעיקר כשהוא מרגיש שהיא מקטינה אותו, מזלזלת בו, לא מעריכה אותו. זה יזכיר לו שגם מול המנהל שלו בעבודה הוא מרגיש תחושות דומות, אך הוא משתדל להימנע מהקונפליקט מולו בדרך כלל. גם מול אישתו הוא מנסה להימנע בדרך כלל ולהבליג, כדי לשמור על אווירה נעימה, אבל לפעמים קשה לו להתאפק והם רבים. הוא שם לב שגם מול מאמן הכושר שלו הוא מרגיש תחושות דומות, של זלזול וחוסר הערכה, אבל הוא אומר ששם זה פחות מטריד אותו כי הקשר איתו פחות משמעותי עבורו ממילא.
סידור:
לאחר שאספנו כמה שיותר מידע על כל אותם קונפליקטים, אפשר להתחיל לעשות סדר. מה דומה ומה שונה ביניהם? לפעמים נוכל לראות דפוסים שחוזרים על עצמם באותו הקשר עם אותו אדם ואפילו על פני קשרים שונים עם אנשים שונים. זאת תחושה די מפתיעה כשמצליחים לחבר את "חתיכות הפאזל" ולראות איך הדברים בעצם דומים זה לזה. אבל אם חושבים על כך רגע, כבני אדם אנחנו יצורים של הרגלים- אנחנו מנסים להבין את העולם ולעשות בו סדר שייתן תחושה של קביעות ויציבות, גם אם באופן אינטואיטיבי ולא מודע בדרך כלל. כך דברים נוטים לחזור על עצמם ולהשתחזר שוב ושוב בצורות שונות ומקומות שונים. הרי בסופו של דבר אנחנו נשארים מי שאנחנו בכל מקום בו אנחנו נמצאים.
המטרה שלנו בשלב זה, תהיה לראות את כל הדוגמאות שמצאנו ולנסות למצוא בתוכן את הדפוס הייחודי שעולה מהן. כדאי לעשות את זה עם כמה שיותר סקרנות ופתיחות מחשבתית. ננסה לשים את ההסברים והתגובות שאנחנו רגילים אליהם בצד ולחפש מה חדש לנו בתמונה הזו שנוצרת, למה אנחנו שמים לב כשאנחנו מסתכלים על כל הדוגמאות שמצאנו וסידרנו.
דני למשל, שם לב בסידור שהוא עושה, שבכל אותם הקונפליקטים שזיהינו הוא מרגיש תחושות דומות של זלזול וחוסר הערכה. הוא מתאר שבכל מקום באים אליו בדרישות ומצפים שהוא יעמוד בהן בלי בכלל להתחשב בו או בלי לברר אם זה מתאים לו. לא לוקחים אותו ברצינות ואפילו לוקחים אותו כמובן מאליו. בכל המקרים הוא רוצה להרגיש אהוב, רצוי מוערך, ובכולם עושה כמיטב יכולתו כדי שיהיו מרוצים ממנו, אבל בסוף זה בדרך כלל לא עובד. זה מוביל אותו לנסות אפילו עוד יותר חזק, לוותר על עצמו ולספק תוצאות יותר טובות, מה שרק מגדיל את האכזבה ומפח הנפש, כשזה לא עובד. כך נוצר מעין מעגל עצוב ומתסכל אשר מזין את עצמו.
רפלקציה וחיבור:
בשלב זה, כשכבר יש לנו דפוסים מסוימים שזיהינו בתוך הקונפליקטים, ננסה להבין אותם. האם אנחנו זוכרים את התחושות האלה מהעבר? ממתי אנחנו זוכרים חוויות כאלה מתרחשות? האם הן היו מאז ומעולם? האם למדנו אותן איפשהו, מול אנשים מסוימים? אולי הייתה תקופה מסוימת בה זה התחיל או השתנה לעומת מה שהיה לפני כן. ננסה להבין מה הרגשות שעולים בנו בהקשרים כאלה מנסים לומר לנו. מה הם נועדו לשרת? הנחת העבודה שלי כאן היא שבני אדם הם די יעילים, או יותר נכון תועלתנים (גם אם לא תמיד זה מרגיש ככה). כלומר, ההתנהגות שלנו, האמונות, הרגשות והמחשבות שלנו בדרך כלל משרתים משהו. גם אם אנחנו לא מגיעים לתוצאה שרצינו, בדרך כלל ההתנהגות שלנו אינה מקרית ומשרתת משהו עבורנו, או לפחות מנסה, גם אם לא את מה שהיינו רוצים באופן מודע ומוצהר שהיא תשרת.
כך למשל, דני מבין כי בתור ילד הרגיש מול הוריו תחושות דומות לאלה שהוא חווה מול בת זוגו והבוס שלו. כילד (וגם היום בעצם), הם נטו לבקר אותו, לא הרבו לפרגן ולחזק אותו, לא נתנו לו אישורים על איכותו וערכו ולא התפעלו ממנו. למעשה, לא משנה כמה התאמץ ולאיזה הישגים הגיע, הוא נענה בשיפוט וביקורת – המקרה הקלאסי שרובנו מכירים, של הילד שמגיע הביתה עם 98 בחשבון וההורים שואלים אותו "למה לא 100?". כבר אז הוא למד שהוא לא ממש בעל ערך לאחר, לא מגיעה לו הכרת תודה או הערכה והוא בדרך כלל מאכזב. כך הוא מרגיש גם כמבוגר מול רוב האנשים, ובעיקר דמויות שחשובות לו. לכן באופן זה הוא גם מפרש את תגובותיה של בת זוגו. גם כשהיא מרוצה ממנו הוא מתקשה לשים לב לכך ואפילו נוטה להניח שהיא וודאי לא מרוצה, אבל כשהיא באמת לא מרוצה ממשהו הוא מיד שם לב. אפילו כשמשהו שכלל לא קשור אליו מטריד אותה, דני מזהה את הבעות הפנים שלה, את שפת הגוף, ומייחס אותן לעצמו- כלומר היא ככל הנראה לא מרוצה ממנו. בשלב הזה הוא כבר בעמדת התגוננות מולה, מתרחק ונסוג, לעיתים אפילו תוקף בהתנהגות פאסיבית-אגרסיבית, צועק או מאשים אותה ששום דבר לא מספיק טוב לה. אנחנו יכולים להבין מזה אם כך, שהקונפליקטים האלה נועדו להגן עליו מפגיעה. מבחינתו זה מאוד מסוכן להיפתח, להתקרב ולקוות או להאמין שבת זוגו תהיה מרוצה ותהנה ממנו. הרי בדפוסי החשיבה, שלו, בהרגלים שלו, על פי ההתקשרות שלו והחוויות המוקדמות שלו, הוא סבור שזה ישאיר אותו חשוף לפגיעה ולדחייה על ידה- דחייה שבוודאי תגיע. אז מוטב אם כך להיות מוגן ומוכן לכך מבעוד מועד. אפילו "להקדים תרופה למכה" במידה מסוימת.
נרצה אם כך, לשקול מחדש, האם זה מה שהוא היה רוצה? מה המחירים שהוא משלם על התנהלות זו והאם הוא מרוצה מכך? אם לא, אז מה לא מתאים יותר? מה צריך להשתנות? האם באמת בת זוגו לעולם אינה מרוצה ממנו? או שאולי היא דווקא כן מרוצה ומעריכה אותו, אך הוא מתקשה לזהות זאת? האם הוא מרוצה מעצמו? מה הוא חושב שלא מספיק טוב ומדוע זה המצב? ההבנה שהוא נסוג ומסתגר כדי להגן על עצמו, יכולה לעזור לזהות את החלק שלו בקונפליקטים, ולאפשר לשקול התנהלות אחרת מול הפחדים שלו והתחושות שעולות בו.
קביעת מדיניות חדשה ומותאמת:
בשלב הזה, כשיש לנו יותר מידע והבנה לגבי מה שאנחנו עושים, איך שאנחנו עושים אותו ומדוע, לצד המחירים והרווחים של כל חלק, וכבר החלטנו מה אנחנו לא רוצים שיקרה יותר, אנחנו יכולים להחליט מה היינו רוצים לעשות בהמשך, מה היינו רוצים להכניס במקום מה שקיים. אולי נחליט שבסך הכל אנחנו מרוצים מהמצב הנוכחי והוא "הרע במיעוטו", אולי נרצה לשנות משהו בתוך הקשרים הקיימים ואולי נעדיף לחפש ולבנות קשרים אחרים עם אנשים אחרים שירצו לנהל את הקשר איתנו לפי התנאים החדשים והצרכים שלנו.
אז דני, שמלווה אותנו כאן, הבין שחשוב לו להרגיש שהוא טוב, רצוי ומוערך. אבל הוא מאוד פוחד מדחייה ולכן מתקשה לבקש זאת או לסמוך על סביבתו שתאפשר את התחושות האלה, במידה והם באמת מרגישים כך כלפיו בכלל. הוא מבין שאפילו אם יגידו לו דברים טובים ויעריכו אותו הוא מתקשה לשים לב לכך והודף או מבטל את זה בדרך כלל כנימוס או סטנדרטים נמוכים. אז הוא ינסה לשים לב יותר כיצד הוא תופס את עצמו. כשהוא עושה משהו הוא ינסה לשאול את עצמו האם הוא מרוצה מהדבר שעשה, מהתוצאות שלו. ינסה לשים לב מתי הוא שופט את עצמו ובעצם נותן לעצמו את היחס הזה שהוא מרגיש שמקבל מאחרים. ככל שישים לב לכך יותר, כך יוכל גם לאתגר את החלקים האלה, הקולות האלה, ואפילו לענות או להגיב להם אולי.
כלומר, הבנו שלא ברור כיצד הסביבה תופסת אותו וכרגע הוא לא מרגיש בנוח לברר. אבל בעצם הוא מתייחס לעצמו באותו האופן, כי זה היחס שהוא סבור שמגיע לו. אז הוא מחליט להתחיל תהליך מול עצמו, בו הוא ילמד לחבב את עצמו ואלי אפילו לאהוב. בעקבות זאת, אולי גם ירגיש יותר בנוח בהמשך לדבר על זה עם הקרובים שלו, אולי לשמוע איך הם חווים אותו- אולי זה גם יהיה חיובי ואולי הוא אפילו יצליח להאמין לזה. זה לא יהיה קל, כי זה נוגד את כל מה שלימדו אותו על עצמו ועל העולם. אבל זה מאוד חשוב, כי כמו שראינו על פי כל התיאוריות שהוצגו, האמת הפנימית שלנו למעשה מתממשת לנו במציאות שבחוץ, כי באמצעותה אנחנו תופסים את המציאות הזו. אנחנו לעולם לא רואים את המציאות באופן אובייקטיבי באמת, אלא תמיד דרך "העדשות" המאוד סובייקטיביות שלנו. אז אם נצליח לעבוד ולעדכן את האמת הפנימית, את היחסים שלנו עם עצמנו, נוכל גם לשפר ולעצב מחדש את העדשות שלנו ובכך גם את המציאות שבחוץ.
במקרים מסוימים כאמור, נוכל להעלות את הרגשות, המסקנות והצרכים שלנו לדיון מול האנשים בחיינו. זה לא קל, אבל זה יכול להיות מאוד מקדם ומפתח, גם באופן אישי וגם עבור הקשר עצמו. חלק מהאנשים בחיינו יוכלו להבין ולנסות לשדרג את הקשר שלנו איתם ביחד על מנת שיהיה טוב יותר עבור שני הצדדים. אבל חלק מהאנשים גם יעדיפו שלא, או שלא יוכלו לשאת זאת ולהתעדכן באופן כזה. אנחנו כמובן לא יכולים לשנות אף אחד, בטח שלא בכח. אבל נוכל להחליט האם אנחנו מעדיפים להישאר בקשר עם אותו אדם כפי שהוא, או שאולי הקשר הזה לא מתאים לנו עוד ואנחנו מעדיפים לוותר עליו בתנאים הללו ובזמן הזה. אין ספק שלא בכל קשר נרגיש בנוח לעשות זאת, לפתוח ולחשוף את עצמנו ואת רגשותינו, וגם לא בכל קשר נרצה לנסות. ישנם גם קשרים שביחס אליהם למשל יעלה חשש שיעזבו אותנו או יפגעו בנו אם ננסה ולמעשה אולי אנשים מסוימים באמת יעזבו אותנו בסופו של דבר.
כשאנו משנים משהו בעצמנו וביחסים שלנו, אנחנו למעשה משנים את כללי המשחק, את החוזה הקיים. ייתכן כמובן שיהיו מי שהחוזה החדש לא ימצא חן בעיניהם והם יסיימו את הקשר איתנו. לצד זאת, עשויים גם להיות אנשים שהחוזה הישן לא מצא חן בעיניהם והם לא היו מעוניינים בקשר איתנו במסגרתו, אבל בעקבות החוזה החדש והתנאים החדשים הם דווקא יתקרבו וירצו להכיר אותנו. אפשר לחשוב על זה כעל שינוי סגנון- כמו שבתיכון למשל התנהגנו בסגנון מסוים וזה משך אלינו אנשים מסוימים, ואחר כך השתנה הסגנון שלנו וכך גם הסביבה שלנו השתנתה בהתאם. מה שהתאים פעם לפעמים ממשיך להתאים תוך הסתגלות ועדכונים, אבל לפעמים גם לא מתאים יותר וניתן להיפרד ממנו בהערכה ואהבה.
ישנם קשרים אותם לא נצליח לשנות ולעדכן, אבל נבחר להמשיך לקיים אותם בכל זאת, למרות המחירים, כיוון שהמחיר של ניתוקם ירגיש לנו גדול מדי. יהיו קשרים אותם נרצה לשמר אבל בסוף בכל זאת נשנה את דעתנו ונוותר עליהם, וגם כאלה שאולי וויתרנו עליהם ונרצה לבנות מחדש בשלב מסוים. יהיו קשרים שהיו מאוד משמעותיים ויאבדו ממשמעותם וכאלה אשר נראו מיותרים ופתאום יהיו הרבה יותר מיטיבים ונעימים עבורנו. דברים משתנים כמובן כל הזמן וזהו תהליך שלא נגמר. אנחנו לא נגיע לאיזו מנוחה ונחלה שממנה לא נזוז יותר, ואולי טוב שכך. אבל כן נוכל להרחיב את היכולת לנוע איך, כיצד ומתי שנרצה. נוכל לבחור את הפעולות והקשרים שלנו ולא להרגיש שהם נכפים עלינו. השאיפה בעיני היא שכל אחד ייקח את זה לאן שמתאים לו ויבחר את העדפותיו ופעולותיו בעצמו, בחופש המקסימלי האפשרי.
כמובן שגם בקביעת המדיניות החדשה שלנו והיישום שלה, כמו בכל מה שתואר לעיל, אין תשובות נכונות ולא נכונות. אין פתרון אחד שמתאים לכולם ואין דרך לקבוע באופן חד משמעי וקבוע מה טוב ומה לא. הרעיון הוא לא למצוא איזה מתכון מושלם וללכת על פיו, אלא להגדיל ככל הניתן את החופש לבחור ולהחליט. ככל שאנחנו יודעים ומבינים יותר, רואים את התמונה הגדולה באופן יותר מלא ומורכב- החופש שלנו גדל. כלומר אם אנחנו יודעים טוב יותר מה אנחנו מרגישים, צריכים ורוצים, מה גורם לנו לפעול ולהגיב בכל מיני דרכים ולמה, ואיך אנשים מגיבים אלינו ואל ההתנהלות שלנו, מה המחירים שאנחנו משלמים על כל בחירה ומה הרווחים שניתן להשיג ממנה וכו', אנחנו חופשיים יותר לקבל את ההחלטה שיותר מתאימה לנו וגם לשנות אותה אם וכאשר נרצה. מודעות רחבה מאפשרת חופש נרחב.
בחינה מחודשת:
אחרי ששינינו את המדיניות שלנו, אפילו רק בפרט קטן, אנחנו נרצה לעקוב ולראות מה קורה. האם דברים השתנו? אולי רק באופן חלקי? האם השינוי הזה הוא מה שרצינו או אולי אחר? זה טוב ונעים לנו או שאולי אנחנו לא מרגישים בנוח עם המצב החדש הזה? האם זה מספיק? אולי אנחנו רוצים להמשיך ולשנות דברים נוספים? יכול להיות כמובן שנראה שכלום לא השתנה ואנחנו צריכים לחשוב מחדש מה לא עובד ולשנות משהו אחר. השלב הזה בעצם מראה לנו שמדובר בתהליך מעגלי שלא נגמר לעולם. כיוון שאותה המודעות שנרצה לפתח באמצעותו תמיד תהיה זמינה וחשובה עבורנו. נוכל כך תמיד להישאר "עם היד על הדופק" ולבחון מה טוב ונעים לנו בחיים ובקשרים שאנו מנהלים, מה אנחנו רוצים לשמר ולחזק, ומה נרצה לעומת זאת לשנות או לעדכן. כיוון שאנחנו תמיד משתנים והמציאות תמיד משתנה, כך גם הצרכים וההעדפות שלנו משתנים כל הזמן ולכן מה שנקבע ונעשה כיום לא בהכרח יתאים לנו בעוד שנה מהיום או בעוד עשור. מה שחשוב זה היכולת לבחון ולשנות, ולא בהכרח להצליח לשנות פעם אחת בצורה המושלמת. אציע לראות את זה כמיומנות שממשיכה להתפתח ולהשתכלל ותמשיך ללכת איתנו לתמיד.
ברור לי כמובן, שהתהליך הזה שהצעתי כאן הוא מאוד לא פשוט. הרבה יותר קל לומר מלעשות את כל אותם הדברים שפורטו לאורכו. הוא גם לא תהליך אחד ויחיד שמתאים לכולם ולא תמיד קורה כך. לפעמים יש גם סעיפים אחרים או הסתעפויות שונות, הסדר משתנה, הקצב, המסקנות. ברור שכל אדם הוא אחר, עם רצונות, צרכים, היסטוריה ורגשות אחרים. ניסיתי אם כן לתאר בקווים כלליים מאוד תהליכים מסוימים שמתקיימים הרבה פעמים בתוך טיפול ביחס לדברים שונים. חלקם יכולים לעזור גם כשנעשה אותם לבד, כל אחד מול עצמו, אך קל יותר לעשות אותם בשניים מאשר לבד. בטיפול נוכל להעמיק את התהליך הזה עוד ועוד, לגלות עוד דברים ולעשות גם שינויים גדולים ורדיקליים יותר. לעיתים גם נגלה דברים שלא העלנו על דעתנו או לא דמיינו ולא יכולנו להגיע אליהם לבד, כי מבט מבחוץ תמיד יכול לחשוף את הנקודות שאנחנו עיוורים אליהן- ולכל אדם יש נקודות עיוורון כאלה כמובן. אז כולי תקווה שכל אחד ייקח את הדברים למקום שנכון עבורו- מי שמעוניין יוכל לפנות לטיפול, לעבור תהליך מעמיק שכזה, אשר יחשוף בתקווה, דברים מאוד משמעותיים, אך יהיה גם מאוד קשה ולא נעים לפרקים כמובן (בין היתר בעקבות קונפליקטים, מן הסתם). לעומת זאת ניתן גם לקחת את התהליך הזה ולנסות לעבור אותו באופן עצמאי או עם אדם קרוב. ניתן גם לקחת רק נקודות מסוימות שמרגישות מתאימות או רלוונטיות ולהתעלם מהשאר לחלוטין. אפשר גם לבחור תחילה משהו מסוים ובהמשך להתחרט ולשנות את דעתנו. על כל אדם לבחור את מה שמתאים עבורו ולעדכן זאת על פי תחושתו והעדפותיו לאורך הזמן- גם בתוך קשרים וביחס אליהם, אך גם בחיים ככלל.
