מה ההבדל בין פסיכולוג לעובד סוציאלי קליני?
שי בראונשטיין
תוכן עניינים
כשאנחנו מחפשים טיפול רגשי אנחנו נתקלים בכל מיני סוגי מטפלים, הנפוצים ביניהם הם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. בעלי מקצוע משני התחומים הללו עוסקים בטיפול נפשי ולעיתים מציעים שירותים דומים מאוד, אך מאחוריהם עומדים מסלולי הכשרה מעט שונים, לפעמים תפיסות עולם אחרות, וגם גישות טיפוליות מגוונות. חשוב לציין כבר כעת כי לשני סוגי המטפלים הללו ישנה הכשרה ארוכה ומעמיקה, אשר מפתחת אותם להיות מטפלים טובים. אך כדי להבין את ההבדלים, כדאי לחזור רגע להתחלה ואת זה אעשה במאמר הנוכחי: אציג את ההתפתחות ההיסטורית של כל אחד מהתחומים, הדרך שבה היא עיצבה את נקודת המבט של כל אחד מהם על האדם, החברה, הדינמיקה ביניהם וכמובן על הטיפול כדי לחדד את ההבדלים והדמיון ביניהם.
מקורות שונים מובילים לתפיסות שונות
לשני המקצועות היסטוריה עשירה ושונה שדרכה התפתחו השקפות ותפיסות שונות. כל אחד מהם גם פיתח ענפים שונים שעוסקים בתחומים רבים. קצרה היריעה מלתפוס ולתאר את ההיסטוריה המלאה של כל אחד מהם, ולכן אפרט כאן את החלקים הרלוונטיים בעיקר לתחומי הטיפול.
ההיסטוריה של הפסיכולוגיה
הפסיכולוגיה הקלינית צמחה בתוך האקדמיה במאה ה-19, בשילוב בין פילוסופיה, רפואה ומדעי ההתנהגות. בתחילה עסקה בעיקר באבחון והערכה, אך במהרה התפתחה גם לעיסוק הטיפולי, במיוחד עם התפתחות והתבססות הפסיכואנליזה של פרויד. כלומר, הטיפול שמוכר לכולנו מהטלוויזיה והקולנוע- המטופל ששוכב על ספה ומדבר. בהמשך הפסיכואנליזה התפתחה לגרסה הנהוגה יותר כיום שנקראת טיפול פסיכודינמי, וכן התפתחו גישות נוספות כמו CBT למשל (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שהוא יותר ממוקד מטרה, משימתי ומכוון התנהגות). עד היום שתי הגישות הללו (הדינמית והקגניטיבית- התנהגותית) מהוות מעין "גישות על" שתחתיהן התפתחו זרמים רבים בכיוונים שונים.
הדיסציפלינה הפסיכולוגית התבססה והתפתחה תחילה בעיקר על ידי רופאים- גם זיגמונד פרויד למשל, שכולם מכירים את שמו בהקשר לפסיכולוגיה, היה בעצם רופא נוירולוג ומרבית הקולגות שלו גם הגיעו תחילה מתחומי רפואה שונים. כך, למרות שלגישתו לא היה צורך להגביל את העיסוק בפסיכואנליזה לרופאים בלבד והוא אף כתב על כך, התחום התפתח על פי מודל רפואי. כלומר, שכמו בביקור אצל כל רופא אחר, ההיגיון הוא שהפציינט (החולה) מגיע אל הרופא, המומחה, אשר בודק ומאבחן אותו ואז קובע בדיוק מה הבעיה- המחלה שממנה הוא סובל- וכיצד יש לטפל בה. מעין תהליך חד כיווני שכזה, במסגרתו הרופא או הפסיכולוג הוא הצד ש"יודע" בשעה שהפציינט חולה, פסיבי ומקבל את מרותו של הפסיכולוג, אבחנתו ואת דרך הטיפול שהתווה. עד כדי כך האמינו בגישה זו, עד כי פרויד אפילו מיקם את המטפל מאחורי גבו של המטופל (בניגוד לתמונה שכאן).
כלומר ההעדפה אינה לתהליך של קשר או חיבור בינאישי, אלא לניסיון "לנקות" כמה שיותר את ההשפעות החיצוניות. הפסיכולוג אמור היה להעריך מבחוץ כמו מדען ולא להתערב או להשפיע. הדרך בה הוא אמור היה לסייע הייתה בעיקר להגביר את מודעות המטופל לתכנים הלא מודעים שלו באמצעות שיקוף או סימון שלהם וכו'.
הפסיכולוגיה שמה את עיקר הדגש על החלקים "האינטרה-פסיכיים" אלה שבתוך האדם- רגשות, דפוסי חשיבה, מנגנוני הגנה, טראומות מוקדמות. היא מבקשת להבין את האדם מתוך נפשו. לכן גם היסטורית חלק מהביקורת על הפסיכולוגיה לאורך השנים הייתה שהיא מתעלמת מהסביבה, החברה, הפוליטיקה, הכלכלה וכל מה שמחוץ לאדם. הביקורת נוגעת לזה שלא כל קושי הוא ביטוי לבעיה רגשית ולא כל בעיה רגשית מקורה בתוך האדם. למשל אנשים רבים מתמודדים עם קשיים רבים שאינם תוצאה של "מבנה אישיות" כזה או אחר, אלא כתוצאה ממציאות החיים.
דוגמאות פשוטות לכך הם אנשים החיים בעוני שמוביל להמון לחץ; נשים שחיות בעולם פטריארכלי שמציב להן מגבלות; להט"ב שחיים בעולם הטרונורמטיבי בו הם חווים המון דחיה; מיעוטים שונים בכל חברה; חוויות של מלחמה; או אפילו "סתם" חיים רגילים במשפחה, בתי ספר ומסגרות שונות שמזמנות קשיים וכאבים רבים. אותה הביקורת אם כן, מתייחסת לנטייה שהייתה לפסיכולוגיה להאשים את האדם בבעיותיו, גם כשאלה לא תלויות בו.
כיום פסיכולוגים רבים מתייחסים גם להיבטים אלה, וכך לאורך השנים התפתח גם זרם של פסיכולוגיה פוליטית, אשר עוסק בהשפעה ההדדית של הפוליטיקה והפסיכולוגיה; תחום של פסיכולוגיה חברתית, אשר חוקר את ההשפעה ההדדית של הפרט והסביבה; הוגות פמיניסטיות כתבו פסיכולוגיה התפתחותית מבוססת נשים, כי לדבריהן זו שנכתבה לפני כן ונתפסה אוניברסלית, התבססה על התפתחותם של גברים. בנוסף לאלה ישנן כמובן עוד דוגמאות רבות הממחישות כיצד הדיסציפלינה הפסיכולוגית הפנימה כי ישנן השפעות רבות על חיי האדם מעבר לחלקיו התוך נפשיים, וכיום כבר מתייחסת גם אליהם בעבודה הקלינית והמחקרית.
ההיסטוריה של העבודה הסוציאלית
העבודה הסוציאלית, לעומת הפסיכולוגיה, נולדה בערך באותה התקופה אבל מהשטח, מתוך צורך חברתי. בעקבות המהפכה התעשייתית ותהליכי העיור שנבעו ממנה, התפתחו פערים חברתיים עמוקים ביותר ונוצרו שכבות הולכות וגדלות של אנשים שחיו בעוני והתמודדו עם קשיים רבים נוספים. שינויים אלה הובילו בסוף המאה ה-19 להתבססות העבודה הסוציאלית כמקצוע. עבודתם החשובה של ארגוני הסיוע והצדקה שפעלו עד אז, לא הספיקה עוד וגם לא המבנים החברתיים הקודמים שמו המשפחה המורחבת או הכפר, שכבר לא היו רלוונטיים או מספקים. לראשונה המדינה לקחה אחריות על אזרחיה הנזקקים, כחלק מתפיסת "מדינת הרווחה". כך התחילה גם הכשרת והעסקת אותם העובדים המקצועיים באופן מוסדר ושיטתי.
תחילה עובדים סוציאליים השתלבו בשכונות העוני והמצוקה, כשהם מנסים לסייע ולבנות מודלים שיטתיים של התערבות כדי להטיב עם אותם האנשים, בשם המדינה. לאחר מכן התפתחו ענפים שונים נוספים בעבודה הסוציאלית והם השתלבו גם בתוך בתי החולים, בתי הסוהר, ובמוסדות שונים. כחלק מכך מקצוע העבודה הסוציאלית גם מתפתח כמקצוע פיקוחי, הפועל בשירות המדינה, ותפקידו כולל גם את הדרישה לפקח על הפרט לטובת החברה ולא רק לסייע לו.
כחלק מהתפיסה אודות ההשפעה ההדדית בין האדם והחברה, תפקיד העובד הסוציאלי מתהווה אם כך גם ככזה הרואה את הצרכים של שניהם. כך פועלים גם כיום קציני מבחן, עובדים סוציאליים במשטרה, בבתי החולים, עובדים סוציאליים לחוק הנוער או במרכזים למניעת אלימות במשפחה. עובדים סוציאליים אלה, בנוסף לסיוע שהם נותנים לאנשים פרטיים, נדרשים גם לגבש הערכה אודותיהם עבור בתי המשפט, בתי החולים וכו'. עבודה זו מתקיימת לעיתים תוך קונפליקט נאמנויות מורכב בין האנשים שמקבלים את השירות, לבין המדינה או המוסד שמעסיקים את העובדים.
מכאן גם עולה מרבית הביקורת על המקצוע ולכן גם התפתחו זרמים רבים של עבודה סוציאלית כתגובה נגד לכך, כמו עבודה סוציאלית ביקורתית, רדיקלית, פמיניסטית, אנטי-דכאנית וכו'. הוגים שונים קראו להפוך עובדים סוציאליים מ"סוכני שימור" של המצב הקיים בשירות המדינה והממסד, ל"סוכני שינוי" בשירות האנשים, הלקוחות שאיתם עובדים. הם הציעו לעבור מגישה פיקוחית לגישה ביקורתית אשר לא מאשימה את הפרט בבעיותיו- אלא מאתרת ומוצאת את מקורן במוסדות, בחברה ובחוסר הצדק המובנה.
גישה כזו הרואה את היחסים החברתיים כיחסי כח מאפשרת לסייע לפרט להתמודד עם אותן הבעיות ולא רק לאבחן אותן. כך, גם המחקר והפרקטיקה הנהוגה בעבודה סוציאלית, הולכת יותר ויותר לאורך השנים לכיוונים אלה. בעקבות עבודה חשובה של עובדים סוציאליים רבים באקדמיה ובשטח, הולכת וגוברת ההבנה שעבודה עם אנשים, בשיתוף פעולה, בשותפות בגובה העיניים, היא לא רק מוסרית ונכונה יותר מבחינה ערכית, אלא גם מועילה יותר.
לאורך המאה ה-20 ועד היום מקצוע העבודה הסוציאלית ממשיך להתפתח ולהתעדכן תוך יצירת מודלים, עקרונות ותיאוריות לעבודה שיטתית. התפתחות זו חשובה כדי לסייע לאנשים, משפחות וקהילות בהתמודדות עם בעיות וקשיים שונים, ולעזור להם להפוך את חייהם לטובים יותר.
כך, עובדים סוציאליים מבינים כי יש לפעול בכל רמות ההתערבות- הפרט, המשפחה, הקהילה והמדיניות- גם באופן מערכתי אך גם באופן פרטני. כיוון שגם לעובדים הסוציאליים התחוור די מהר, כי ההתבוננות החברתית, המערכתית, אינה מספקת. על מנת להבין אנשים, את קשייהם ובעיותיהם ולסייע להם, חשוב להכיר ולעסוק בכל ההיבטים המרכיבים את חייהם- הפסיכולוגיה, הקשרים והיחסים הקרובים, הקהילה, המציאות החומרית, הפוליטית ואפילו האקלימית והתכנונית שלהם.
למעשה, התשתית לעבודה סוציאלית קלינית, כלומר לטיפול הפרטני, הונחה כבר על ידי מרי ריצ'מונד, מהדמויות הבולטות והחשובות בכינון מקצוע העבודה הסוציאלית, עוד בשנות ה-20 של המאה הקודמת. היא כתבה כבר אז את מה שמאפיין את העבודה הסוציאלית ככל הנראה עד היום. לדבריה, העבודה הסוציאלית עוסקת בהתפתחות האישיות באמצעות התאמה מודעת של הסביבה החברתית, מערכות יחסים חברתיות. היא מוסיפה כי העובד הסוציאלי לא עסוק באבנורמליות של הפרט יותר מאשר בזו של הסביבה. הייחודיות של המקצוע לדבריה היא העבודה והסיוע לפרט דרך העיסוק גם בסביבה, אבל לא רק בפעולות ציבוריות או רחבות, אלא באופן פרטני, אדם אחד אחרי השני (או אדם אחד על ידי אדם אחר- תלוי בתרגום).
ניתן לראות בדבריה בדיוק את אופי העבודה הסוציאלית הקלינית כבר לפני כמאה שנה- עבודה פרטנית שלוקחת בחשבון ועוסקת גם בהתפתחות האישית והסובייקטיבית של הפרט, אבל רואה ומתייחסת גם לסביבה שלו ואל היחסים שלו איתה.
לכן, עד היום עובדים סוציאליים לומדים תיאוריות סוציולוגיות וכלכליות, מדע המדינה, היבטים משפטיים ופוליטיים וכמובן פסיכולוגיה. שילוב זה נוצר על מנת להבין טוב יותר את האדם והצרכים שלו. בכל הגישות והזרמים בעבודה סוציאלית עד היום, גם בקרב עובדים סוציאליים קליניים, ישנה ההסכמה כי לא די בחלקים האינטרה-פסיכיים, התוך נפשיים של האדם. חייו ובעיותיו מושפעים לא פחות גם מסביבתו החברתית, המשפחתית, הפוליטית והחומרית.
לכן עובדים סוציאליים קליניים, אשר בהמשך ההתפתחות המקצועית שלהם מעבר לתואר הראשון מתמקצעים גם בעבודה טיפולית פרטנית, משלבים בעבודתם גם פסיכותרפיה אינטרה- פסיכית, העוסקת בחלקיו התוך נפשיים של האדם. אבל הם עושים זאת תוך בחינה ועיסוק מתמיד גם בסביבתו של האדם וההשפעה ההדדית בינו לבינה.
סיכום ההתפתחות ההיסטורית
ניתן לומר אם כך, כי מבחינה היסטורית, עובדים סוציאליים קליניים צמחו מתוך ההסתכלות על האדם בתוך ההקשר בו הוא חי – גם כסובייקט עם עולמות וקונפליקטים פנימיים, אבל גם כמי שחי בתוך מערכת חברתית, משפחתית, פוליטית וכלכלית, שמשפיעה עליו והוא עליה. הפסיכולוגים נטו למקד את המבט פנימה ולייחס את מרבית הקשיים של האדם, אם לא את כולם, להיבטים תוך נפשיים אשר טבועים בו. לאורך השנים שני המקצועות הלכו והתקרבו זה אל זה, למדו וקיבלו השראה האחד מהשני.
כיום אנשי מקצוע בשני התחומים לומדים לשלב בעבודתם בין שני החלקים- החיצוני והפנימי- וכל מטפל עושה זאת באופן בו הוא מאמין. ישנם כמובן בשני התחומים אנשי מקצוע יותר "מסורתיים" או שמרנים, אשר מושכים או מתעקשים על חשיבות יתר של אחד החלקים על פני האחרים. אבל כמגמה, רוב המטפלים בשני המקצועות מכירים יותר ויותר בחשיבותם של כלל המרכיבים והאינטגרציה ביניהם, במינונים ואופנים שונים ומגוונים.
ההכשרה וההסמכה של עובדים סוציאלים ופסיכולוגים
בהתאם להתפתחות ההיסטורית של שני התחומים הללו, גם תהליך ההכשרה נבנה והתבסס על אותן תפיסות. כך הכשרת הפסיכולוג מתחילה באקדמיה והמחקר ואז עוברת לניסיון המעשי והעבודה הקלינית, והכשרת העובד הסוציאלי מתחילה מהניסיון בשטח והעבודה המעשית ואז הולכת ומעמיקה בחלקים האקדמיים והתיאורטיים.
פסיכולוג עובר מסלול הכשרה הכולל תואר ראשון שאופיו מחקרי ותואר שני בפסיכולוגיה על פי התמחות מסוימת (קלינית, חינוכית, שיקומית וכו'). את ניסיונו המעשי הוא מתחיל לצבור בעיקר בהתמחות של ארבע שנים תחת פיקוח עם סיום את התואר השני, שבסופה בחינת הסמכה ממשלתית. לאחר מכן הוא נרשם בפנקס הפסיכולוגים ומקבל את הזכות לשאת בתואר "פסיכולוג קליני", "פסיכולוג חינוכי" וכו', על פי תחום התמחותו. חלק מהפסיכולוגים בוחרים להמשיך וללמוד גם אחרי התואר השני וההתמחות קורסים מעמיקים בתחומי טיפול שונים כמו טיפול זוגי, פסיכותרפיה, טיפול מיני, משפחתי וכו'.
עובד סוציאלי הוא בעל תואר ראשון בעבודה סוציאלית אשר ממוקד פרקטיקה וכולל הכשרה מעשית תחת פיקוח והדרכה כבר מהשנה הראשונה או השנייה של התואר (כתלות במוסד הלימודים). מרבית העובדים הסוציאליים ממשיכים את לימודיהם גם לתואר שני ולימודי המשך בגישות טיפול שונות- כל אחד על פי תחומי העניין, הגישה וההעדפות האישיות שלו.
רבים מהם עוברים הכשרות נוספות בפסיכותרפיה, טיפול דינמי, CBT, טיפול זוגי, משפחתי, קבוצתי, מיני וכו'. אבל עובדים סוציאלים צוברים ניסיון והכשרה טיפוליים, בד בבד עם הלימודים האקדמיים והתיאורטיים, כבר מתחילת התואר הראשון ולאורך כל הלימודים, ההכשרה והעבודה שלהם.
בסופו של דבר, כפי שראינו בהתפתחות ההיסטורית של שני התחומים שהתחילו מכיוונים שונים והתקרבו האחד לשני, כך גם נראית ההכשרה שלהם. ההכשרה בכל אחד מהמקצועות מתחילה במקור שלו- בתיאוריות או בשטח- אבל בהמשך הדרך מתקדמת וכוללת עוד ועוד מהחלק השני. לאחר הלימודים האקדמיים וההסמכות הרשמיות פסיכולוגים ועובדים סוציאליים לומדים ביחד בקורסי המשך טיפוליים ועובדים ביחד במוסדות ובקליניקות שונות כתף אל כתף, משתתפים בהכשרות והדרכות משותפות, לומדים ומלמדים אחד את השני ואחד מהשני, משתפים פעולה ועוד.
ומה אומר החוק?
החוק בישראל מגדיר באופן ברור את שני המקצועות. פסיכולוגים קליניים מפוקחים על ידי משרד הבריאות, ונרשמים במאגר הפסיכולוגים על פי תחום ההתמחות שלהם, אשר במסגרתו הם רשאים לעבוד. העובדים הסוציאליים מפוקחים על ידי משרד הרווחה, ונרשמים בפנקס העובדים הסוציאליים ואין הפרדה או הבחנה חוקית לגבי תחום התמחותם. הפנקסים הללו חשופים לציבור וכל אדם יכול להיכנס ולבחון מי רשום בהם ומוכר על ידי מדינת ישראל ומי לא.
המונח "עו"ס קליני" אינו מופיע בלשון החוק בארץ, אך רבים (אוניברסיטאות, עובדים סוציאליים, קופות חולים, ארגונים שונים וכו') משתמשים בתואר הזה לציון עיסוקם, הכשרתם וניסיונם בטיפול רגשי של עובדים סוציאליים העוסקים בעיקר בטיפול.
באשר לסמכויות- מבחינת החוק הן פסיכולוגים והן עובדים סוציאליים רשאים לטפל, אך יש ביניהם הבדלים. ראשית מבחינת אבחונים והערכות- לפסיכולוגים ישנה הסמכות לערוך אבחונים פסיכו-חינוכיים, פסיכו-דיאגנוסטיים וכו'. לעומתם, לחלק מהעובדים הסוציאליים הסמכות לחקור, לערוך תסקירים, להגיש הערכות ולהעיד בבית המשפט בהקשרים שונים במידת הצורך (בעיקר במקרים הנוגעים לקטינים, חסרי ישע ו\או לחוק הפלילי). לגבי טיפול, לבעלי מקצוע משני התחומים מותר לטפל באותן השיטות והמיומנויות, אך ההבדל טמון על פי הפסיקה במטרת הטיפול הקבועה בלשון החוק. לפסיכולוגים מותר לפעול לצורך "טיפול, אבחון והערכה של עניינים ובעיות בתחום הנפשי, השכלי וההתנהגותי", על פי חוק הפסיכולוגים. לעובדים סוציאליים מותר לטפל לצורך "שיפור תפקודם האישי והחברתי של הפרט, המשפחה והקהילה", על פי חוק העובדים הסוציאליים. ההגדרות מאוד דומות ואפילו חופפות במידה- הפערים ביניהן הם בעיקר סוגיה של פרשנות משפטית ופחות משפיעים או מתבטאים בעבודה הטיפולית עצמה.
איזה מטפל הכי מתאים לי?
זו שאלה מצוינת וחשובה. אך התשובה עליה אינה חד משמעית או גורפת. אין כאן טוב יותר או פחות, אלא התאמה סובייקטיבית לפי צרכים והעדפות אישיים. גם פסיכולוגים קליניים וגם עובדים סוציאליים קליניים יכולים להיות מטפלים מצוינים וביניהם יכולים להיות גם מטפלים פחות טובים. מטפלים משני המקצועות עברו הכשרה ארוכה, צברו ידע תיאורטי וניסיון מעשי רב, פיתחו הבנה עמוקה בנפש האדם, חייו ומה שמשפיע עליהם. הם מתמקצעים בגישות טיפול רבות ומגוונות.
השאלה שחשוב לשאול אם כך, כשמנסים לבחור מטפל או מטפלת, היא איך את או אתה מרגישים מול כל מטפל או מטפלת? האם יש ביניכם כימיה? האם יש תחושה שהם מבינים אתכם? האם הסגנון שלהם מתאים למה שאתם צריכים? האם נוח לדבר איתו או איתה? בסופו של דבר מחקרים מוצאים שוב ושוב שהמשתנה החשוב ביותר בהצלחת הטיפול והשגת יעדיו הוא הכימיה והקשר בין המטפל והמטופל. לכן, זה גם הדבר החשוב ביותר בבחירת המטפל או המטפלת- התחושה האישית מולו או מולה, ההתרשמות האישית שלך מהמטפל או המטפלת, ומהשיח ביניכם.
***************
המאמר מתייחס לנשים ולגברים כאחד.
המידע המוצג נועד לספק מידע, אך אין לראות בו המלצה מקצועית מכל סוג, כיוון שאין בו כדי לאבחן או להחליף טיפול אישי.
שאלות ותשובות
מה ההבדל המרכזי בגישה בין פסיכולוגים ועובדים סוציאליים?
ההבדל המרכזי טמון בנקודת המבט ההיסטורית והתיאורטית: פסיכולוגיה קלינית צמחה מתוך האקדמיה והרפואה, והיא מתמקדת לרוב בעולמו הפנימי של הפרט, במבנה הנפשי ובתהליכים תוך-נפשיים. לעומת זאת, עבודה סוציאלית צמחה מתוך פעילות חברתית ורווחה, ולכן היא שמה דגש רב יותר על יחסי הגומלין בין האדם לסביבתו ולחברה שבה הוא חי בשילוב עם התהליכים הרגשיים.
האם יש הבדל בסמכויות הוא הרישוי בין פסיכולוגים ועובדים סוציאליים?
גם לפסיכולוגים וגם לעובדים סוציאליים מותר על פי חוק להעניק טיפול רגשי ולשניהם הכשרה מקצועית רלוונטית. בנוסף לטיפול, לפסיכולוגים ישנה הסמכות הייחודית לערוך אבחונים פסיכו-חינוכיים ופסיכו-דיאגנוסטיים. לעומת זאת, לחלק מהעובדים הסוציאליים יש סמכויות סטטוטוריות ספציפיות, כגון עריכת תסקירים, חקירות והגשת הערכות לבתי משפט, בעיקר במקרים הנוגעים לקטינים או לחוק הפלילי.
האם מסלול ההכשרה של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים דומה?
שני המסלולים ארוכים ומעמיקים, אך שונים באופיים: פסיכולוגים קליניים עוברים תואר ראשון ושני, התמחות של ארבע שנים ובחינת הסמכה של משרד הבריאות. עובדים סוציאליים קליניים עוברים הכשרה מעשית כבר מהתואר הראשון, ולאחר מכן ממשיכים לתואר שני קליני הכולל העמקה קלינית. רבים מהם ממשיכים גם ללימודי פסיכותרפיה מתקדמים ומעמיקים בשיטות טיפול נוספות כמו טיפול זוגי, טיפול מיני וכו׳.
האם יש הבדל בשיטות הטיפול של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים?
בפועל, בעלי מקצוע משני התחומים יכולים להשתמש באותן שיטות טיפוליות ומיומנויות. שניהם עשויים להתמחות בגישות כמו פסיכואנליזה, CBT או כל גישת טיפול אחרת. כיום הגבולות בפרקטיקה בין פסיכולוגים לעובדים סוציאליים המעניקים טיפול רגשי די מטושטשים, ומטפלים משני התחומים מציעים שירותים דומים מאוד בקליניקה ובשירות הציבורי.
איך אדע איזה מטפל יותר מתאים לי- פסיכולוג או עובד סוציאלי?
הבחירה במטפל נשענת על גורמים שונים ובעיקר על הצרכים שלכם: אם אתם זקוקים לאבחון פסיכולוגי רשמי, פסיכולוג הוא הכתובת. אם אתם מחפשים טיפול ששם דגש חזק על הקשר עם הסביבה, מערכות יחסים, התפקוד החברתי והכללי ייתכן שעובד סוציאלי יתאים לכם מאוד. בסופו של דבר, מטפלים משני המקצועות מוכשרים לטפל באותן הסוגיות וכיום ידוע כי איכות הקשר הטיפולי והכימיה האישית הם הגורמים המכריעים בנוגע לאיכות והצלחת הטיפול.
האם יש הבדל בעלויות בין טיפול על ידי פסיכולוג או עובד סוציאלי?
מטפלים בקליניקה פרטית קובעים את המחיר אותו הם גובים בעצמם על בסיס מספר שיקולים וגורמים. לרוב, עלויות הטיפול נקבעות בעיקר לפי הניסיון, המומחיות, הביקוש והאזור הגיאוגרפי של המטפל, ללא קשר ישיר לשאלה אם הוא פסיכולוג או עובד סוציאלי.
הצעד הראשון
נשמח להזמין אותך לשיחת היכרות קצרה, ללא התחייבות. זו הזדמנות להכיר, לשתף במה שעובר עליך, לשמוע קצת עלינו, לשאול את מה שחשוב לך לדעת וכמובן להתייעץ ולראות אם וכיצד נוכל לעזור או לחילופין להציע כיוונים מתאימים אחרים.