המעבר לחו"ל (רילוקיישן) יכול להיות התגשמות חלום שמלווה אותנו שנים ולאפשר שינויים משמעותיים שרצינו בחיים. אבל כמו כל שינוי או בחירה שאנחנו עושים בחיים, גם במקרה של רילוקיישן עלולים להיות קשיים, רגעי משבר, פחדים, הרהורים או פקפוק עצמי וזה אף סביר שיהיו כאלה. חשוב לומר שהרבה פעמים ניתן להתמודד עם הקשיים הללו ולאפשר להם לעבור בקלות יחסית. במקרים מסוימים אותם רגעי משבר אפילו יכולים להוות מעין מדרגה נוספת בתהליך המעבר שדרכה אפשר להבין ולדייק לעצמנו את מה שאנחנו רוצים וצריכים ומה לא מתאים לנו. כלומר מעז יכול לצאת מתוק וכך אנחנו מעדכנים את התכנית וההחלטות שלנו לחיוב, לטובתנו. כך למשל יכול להיות שנגלה שאנחנו לא מרוצים ולא נוח לנו משלל סיבות. במקרה כזה, עצם התסכול שלנו, האי נוחות, או בכללי חוסר שביעות הרצון יכולים לשמש כמעין "נורת אזהרה" שמשהו צריך להשתנות. נוכל על בסיס זה לשנות או לדייק את ההחלטה- למשל, לעבור למדינה שלישית או בכלל לחזור לארץ, להתאים את עצמנו מבחינת שינוי תעסוקתי ו\או מקצועי, אורח חיים אחר, שינוי תדירות הביקורים בארץ, פרידה מבן.ת זוג, בניית זוגיות, השתלבות במעגלים חברתיים חדשים ועוד. לעומת זאת, ישנם מקרים בהם אנחנו נקלעים למשבר שכזה ולא מצליחים לצאת ממנו כל כך בקלות בכוחות עצמנו או למצוא לו פתרון קונקרטי שמרגיש בר השגה.
במקרים כאלה, בהם המשבר הזה מרגיש גדול ולא בר פתרון, נוכל להרגיש מעין ייאוש גדול, חוסר תקווה, חוסר אונים, תסכול, לחץ, חרדה, מועקה, חוסר סבלנות ואפילו אבדן ערך עצמי או פקפוק בו. הרי כל כך השקענו חלמנו או חיכינו לממש את המעבר הזה, בין אם לצורך מענה על משאלה ותקווה מרגשות או בתחושת דחיפות במסגרת הימלטות משגרה קשה, מפחידה או לא נעימה שקיווינו להשאיר מאחור ולהפטר ממנה. ככל שהציפיות גדולות יותר, בדרך כלל כך גם גודל האכזבה כשהן לא מתממשות (או לפחות לא כמו שקיווינו). במילים פשוטות- החלום ושברו. זה אך טבעי כיוון שמעבר למדינה אחרת, בעיקר בחברה והתרבות הישראלית, נתפס כצעד מאוד גדול ומשמעותי, כך שאנחנו מגיעים אליו בדרך כלל עם רגשות גדולים (נעימים יותר ופחות), מה שמעצים כל שינוי רגשי- לטובה או לרעה. ההתרגשות גדולה, הציפיה והתקווה, אך גם האכזבה, הפחד, תחושת חוסר הוודאות, החרדה, החרטה וחוסר האונים, אם וכאשר אלה מגיעים. אלה תחושות טבעיות שסביר מאוד להרגיש, זה לא מעיד על כישלון או בחירה לא טובה. מה שחשוב בהקשר זה הוא מדוע זה קרה ומה עושים עם זה.
תובנה מתסכלת שמופיעה פעמים רבות בקרב אנשים שעושים רילוקיישן, או שינויים גדולים בחיים באופן כללי, היא שאי אפשר באמת לברוח. ברור שניתן לעזוב ברמה הפיזית והקונקרטית ולברוח מאיומים או מצבים קשים או לא נעימים. כך למשל מי שיעזוב את הארץ כי לא רוצה לחיות תחת איום בטחוני או כי מעוניין להתנתק מקשרים שלא מיטיבים איתו, באמת ימצא את עצמו רחוק פיזית מהדברים הללו ומוגן מפניהם ככל הנראה. אך ברמה הרגשית, אנו נוטים לגלות (לעיתים בדיעבד) שהצרות שלנו, דברים שקיווינו להשאיר מאחורינו, היו נוסעים סמויים על אותה הטיסה ונשארו איתנו בלי שום כוונה לעזוב. כך למשל אפשר לדמיין אדם שבוחר לעזוב את הארץ ולעבור לגור באיטליה כי מעוניין בחיים שקטים ושלווים יותר, בהם יוכל להנות, להתרגש ולחוות חוויות חדשות, כשיהיה רחוק מהלחץ והדוחק הישראלים. הוא עלול לגלות במוקדם או במאוחר שהסיבה שחייו לא היו שקטים ושלווים או שהוא לא חווה חוויות חדשות ומרגשות בארץ לא נבעה (רק) ממיקומו הגיאוגרפי או מהתרבות בה חי, אלא מדפוסי התנהגות או חשיבה שלקח איתו גם לאיטליה. לדוגמה הפחד ליזום וליצור קשרים חדשים עדיין מונע ממנו היכרויות; החרדה וחוסר הביטחון שגרמו לו לבלות כל ערב בארץ על הספה מול נטפליקס באו איתו ועכשיו הוא עושה את אותו הדבר, אבל על ספה איטלקית; הבושה וחוסר הביטחון שגרמו לו להסתגר בעצמו, להסתתר או להתנהג מתוך ריצוי אחרים לא נפרדו ממנו בשדה התעופה, ועכשיו הוא מבין שאולי "משנה מקום משנה מזל", אבל לא כל כך בקלות משנה התנהגות ורגשות.
אלמנט מרכזי ונפוץ במצבים אלה שכדאי להכיר הוא מנגנון הפיצול. הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין הייתה הראשונה שכתבה עליו כשהסבירה שבמצבי חרדה המציאות מתפצלת לנו לשניים- שחור ולבן, רע וטוב, נכון ולא נכון, איתי או נגדי וכו' (קליין, 2002). ההסבר של קליין מאוד הגיוני כי כשאנחנו פוחדים מאוד, מרגישים את החרדה עולה, אנחנו מרגישים שאנחנו בסכנה (לא משנה לצורך העניין אם היא אמיתית או לא). וכל אדם או יצור הנמצא בסכנה לא יכול להרשות לעצמו להיכנס לפרטים ולדקויות של הסיטואציה, לשבת לחשוב ולשקול ברוגע את המצב והאפשרויות הפתוחות בפניו. הרי תחושת הסכנה מאלצת אותנו לבחור פתרון מהר מאוד כדי לצאת מהסכנה או להתגונן מפניה, כדי לשמור על עצמנו. אז המוח שלנו, באופן די חכם, מעלים לנו את הניואנסים, הדקויות, ומראה לנו אופציות גדולות, כלליות ורחבות לכל כיוון- טוב ורע, שחור ולבן.
לענייננו, נחזור לדוגמה שתיארתי, על הבחור שחולם לעבור דירה לאיטליה. הוא מאמין ששם יהיה לו טוב, התרבות אחרת, המחירים זולים, יש שקט וביטחון, אנשים נחמדים שמחייכים אחד לשני ברחוב, חיי פנאי ותרבות טובים, אוכל טעים וכו'. או כמו שחוה אלברשטיין כבר שרה על עיר אחרת- "בלונדון יש יותר סרטים, בלונדון יש מוזיקה טובה, בלונדון טלויזיה מצוינת, בלונדון אנשים יותר אדיבים". כלומר, הטוב צובע את כל החוויה. אותו אדם משליך (באופן מודע יותר או פחות) על הרילוקיישן שלו את הפתרון לכל צרותיו ובעיותיו (או לפחות רובן). לכן הוא הופך את כל חייו, מוותר על העבודה או העסק שהיו לו, על הדירה בה הוא גר, עוזב את כל האנשים בסביבתו, מוציא המון כסף, זמן, עבודה והשקעה במעבר הזה. אולי הוא אפילו היה צריך לשלם מחירים אישיים ורגשיים, לוותר או לאבד קשרים מסוימים, לאכזב או לפגוע באנשים מסוימים וכל זה מתוך אמונה שזו בחירה נכונה וטובה שתביא לו את החיים הטובים שרצה.
אבל אז הוא מגיע לשם.
לפעמים, אחרי תקופת התרגשות והתלהבות, מלאה בחידושים, תגליות והפתעות, הפנטזיות מתרסקות על פני המציאות. אותו אדם ירגיש פתאום חרטה שהולכת וגדלה על שעשה, פקפוק עצמי על הבחירות שבחר, המחירים ששילם, כל מה שאיבד בדרך. הוא עלול לחוש שלמרות כל אלה, בסוף אפילו לא השיג את מה שקיווה כל כך להשיג. במילים אחרות, הוא מגלה ש"לונדון לא מחכה לי, גם שם אהיה לבד". אפשר בקלות להבין איך במקרים מסוימים, מכאן עלולה להתדרדר תחושת הערך העצמי, כי אני בחרתי בזה ו"נכשלתי", ולא צפיתי את מה שקרה בסוף. כל כך בניתי על הפרון הזה שישפר את חיי, התבדיתי, ומה מבטיח לי שההחלטות הבאות שלי יהיו נכונות? אולי אני אטעה שוב, אולי אפילו טעויות גדולות יותר. הביטחון העצמי עלול להתערער וכך גם החרדה יכולה לעלות בהתאם, כי אם אני לא יכול לסמוך על עצמי ואני בחרתי לעזוב את כל המסגרות ורשתות הביטחון שהיו לי, אז על מה אני כן יכול לסמוך? על מה ניתן להישען? מה עוד נשאר? ככל שתחושות אלה עולות באופן יותר משמעותי ועצמתי, כך גם הפיצול הרגשי שתואר יכול להיות גדול וחזק יותר. למשל להרגיש שהכל פה באיטליה רע ומאכזב, זו הייתה שגיאה מוחלטת, אני טיפש, לא מוצלח, כישלון חסר תקווה, אין פתרונות לבעיות שלי, אין לאן לברוח ואין מה לעשות- הרע צובע את כל החוויה.
בתור התחלה חשוב להבין ולהיזכר שהחיים לא מושלמים, אנחנו לא מושלמים ולעולם לא נהיה כי אף אחד ושום דבר לא מושלמים. לכן גם אין טעם לצפות להיות כאלה. זה נשמע מובן מאליו, אבל כשאנחנו נמצאים ברגעים הקשים האלה, בהם הכל נצבע בשחור לבן, קשה לראות את זה. זה נראה שלכולם טוב ורק לנו לא. כולם מוצלחים ויש להם מזל ורק אנחנו עושים טעויות ולא מצליחים. וזה עוד לפני שלקחנו בחשבון את האפקט שיש לרשתות חברתיות שנוטות לייצר לנו אשליות של חיים מושלמים בלי חסרונות, אצל כל מי שהוא לא אנחנו. כלומר יש חיים מושלמים, פשוט לא עבורנו. והאמת היא, כאמור, שהחיים של אף אחד לא מושלמים ולא יכולים להיות. לכן, אם נמשיך עם השיר הנהדר של הגברת אלברשטיין, כדאי שנבין שאמנם לונדון (או כל עיר אחרת) לא חיכתה לנו, אבל זה לא בהכרח אומר שהיא כל כך גרועה בדרך כלל, וזה גם לא אומר שהיא כל כך מושלמת. מה שהיא יכולה אולי להציע לנו זה לגלות "שהייאוש נעשה יותר נוח". כלומר לא משנה לאן נעבור, לא נמצא חיים מושלמים וכנראה גם לא נצליח ליצור כאלה, לא חשוב כמה ננסה ונשקיע בזה. אבל זה לא אומר שהכל גרוע. זה רק אומר שאנחנו צריכים להתאים את הציפיות שלנו והסטנדרטים שאנחנו מציבים לעצמנו. הקריטריונים בהם אנחנו מודדים את עצמנו, את ההישגים שלנו, את החיים שלנו וגם את העיר בה אנחנו גרים, צריכים להיות כאלה שלא דורשים שלמות. הרי אם נדרוש מעצמנו שלמות, בעולם שלא מאפשר שלמות, לנצח נרגיש כישלון. זה מתכון לסבל ידוע מראש.
אחרי שקיבלנו את האמת הלא כל כך נעימה הזו, שכלום לא מושלם, אנחנו יכולים להתפנות ולבחון את המציאות שלנו באופן יותר שלו, שקול, מועיל ורלוונטי. אמנם זו תובנה שעלולה להיות מאוד עצובה ומתסכלת, אבל למעשה היא גם משחררת, כי היא מאפשרת לנו לשים לב ולהשקיע במה שכן אפשרי, ולבסוף גם להנות ממנו. בניגוד למצב המפוצל שתואר, עכשיו כשנרגעה קצת החרדה אנחנו נוכל לראות גם את הדקויות והניואנסים, המורכבות של הטוב הלא אידאלי, הישגים והצלחות שפספסנו או לא הכרנו בהן, אפשרויות נוספות שלא הצלחנו לראות קודם לכן וכו'. ננסה לבחון את המקום החדש אליו הגענו, מה הצלחנו ליצור ולמצוא שם, עד כמה זה מתאים לנו, האם יש שם דברים אחרים שלא ניסינו והיינו רוצים לנסות, מה כבר יש לנו שעושה לנו טוב, מה יש לנו שאולי נעדיף לוותר עליו ומה עוד היינו רוצים.
בשלב זה נוכל להתחיל לעשות את הסדר ולמיין איזה בעיות או דברים לא נעימים באמת נבעו מהנסיבות או המיקום בו הייתי (כמו איום ביטחוני, מצב כלכלי, אנשים מסוימים בחיי, חוקים מסוימים וכו'), ואיזה מהם נבעו מדפוסי ההתנהגות, החשיבה והפעולה שלי. למשל, אותו הבחור שתואר מרגיש בדידות ונוהג לחשוב שזה בגלל שהוא לא שייך לחברה בה הוא חי ולא מקבלים אותו. יכול מאוד להיות שזה גם תיאור מדויק של המציאות, אבל אחרי שהוא עבר לחברה אחרת הוא גילה לצערו שהוא עדיין בודד. שווה לנסות להבין איך זה קורה לו ולמה. ייתכן ולמרות שהוא כל כך רוצה קשרים וקירבה, הוא נרתע מליזום וליצור קשרים, נמנע מאינטראקציות חברתיות, למשל כי הוא עמוס מדי בעבודה ולא מפנה זמן לחיי חברה. אבל יכול גם להיות שמדובר בדברים יותר חמקמקים- למשל הוא כל הזמן מקפיד להיות בחברת אנשים, אבל עדיין מרגיש מאוד בודד כי הוא נמנע בכל מיני דרכים סמויות מחיבור ואינטימיות. למשל הוא מעדיף להיות עסוק באחרים, לא לספר על עצמו, לא לשתף אחרים בחייו, בחוויות או הרגשות שלו. לחילופין ייתכן שהוא משתף רק ברמה העובדתית, כמו מעין "דיווח" של האירועים בחייו. נוכל לראות דרך דוגמה זו שאנחנו יכולים להרחיק או להתרחק לא רק באופן פיזי וקונקרטי, אלא גם באופן רגשי.
אותו הבחור נהג לחשוב שהוא מתנהל בדרכים אלה כי האנשים סביבו מאלצים זאת. כלומר הוא לא משתף ונחשף כי לא מעניין אותם לשמוע למשל, או כי הם צרי עין או לא יכולים להבין ומעולם לא קיבלו אותו מלכתחילה. אבל אז הוא מגיע ורואה שהדברים לא השתנו, האינטראקציות שלו עם אנשים מרגישות דומות, למרות שמדובר באנשים אחרים לגמרי בתרבות אחרת לגמרי. אם כך, מעניין איך זה יכול להיות שאותן הבעיות שהפריעו לו במקום אחד מתקיימות גם במקום החדש למרות שהוא כל כך שונה? ייתכן והסביבה החדשה שלו היא באמת שוב סביבה לא מפרגנת וייתכן ובאמת היה זר בסביבתו הקודמת, ובאופן טבעי גם בחדשה, ולכן לא התקבל לתוכה. האם ייתכן שכל האנשים בעולם, אפילו באיטליה, הם לא מפרגנים ולא מקבלים אותו? יכול להיות. אבל יותר סביר שכיוון שזו החוויה שהוא כל כך רגיל אליה, הוא כבר מתנהג בהתאם אליה. למשל בעקבות שנים של תחושת בדידות וחוסר שייכות שנבעו מסיבות שונות, אותו הבחור הפנים שהוא כנראה לא מתקבל או לא יודע להשתלב. לכן הוא פיתח כל מיני דפוסי התנהגות על מנת לשמור על עצמו. לדוגמה הוא לא מנסה להכיר אנשים חדשים, להתקרב אליהם או לתת להם להכיר אותו, כיוון שהוא כל כך רגיל לכך שזה מוביל לדחייה. ייתכן וינסה לעשות פעולות כדי להכיר אנשים, אבל בלי לשים לב הוא יסכל זאת באמצעות התחמקויות מעודנות משיתוף וקירבה, התעניינות בצד השני על מנת לא להיחשף ולשתף בעצמו, הימנעות מיצירת קשר על מנת "לא להפריע" או "לא להציק". מבחינתו, הוא משוכנע שבסוף ידחו אותו ממילא וזו הנחה הגיונית בהתבסס על חוויות העבר שלו. הבעיה היא שכעת לא מתאפשרת שום תוצאה אחרת או חדשה, כי גם בסביבה אחרת, בתרבות אחרת, בה הוא יכול להמציא את עצמו מחדש כמו שאולי קיווה, לא ניתן להכיר אותו ולהתקרב אליו. זו נקודה מאוד משמעותית, כי למעשה היא הפתח ללקיחת אחריות שינוי ההתנהלות שלנו ולבסוף לשינוי המציאות. חשוב מאוד להבין שלא משנה לאן נעבור או איזה אנשים יהיו סביבנו, עד שלא נזהה את ההשפעה שלנו ושל ההתנהלות שלנו על הסיטואציה, לא נצליח לקחת אחריות ולשנות את ההתנהלות שלנו, וכך גם הבעיה שמפריעה לנו לא תלך לשום מקום.
כמובן שישנן נסיבות שלא בשליטתנו שמובילות לעיתים לרילוקיישן שמרגיש כפוי. למשל אם אדם עזב את הארץ כי מאוד קשה לו לחיות תחת איומי טרור ומלחמה, ברור שאין ביכולתו לשנות את מדיניות החוץ והביטחון. הוא לא יכול באמת להסיר את האיום או להפחית אותו בכוחות עצמו. יחד עם זאת, ייתכן ולאחר המעבר הוא עדיין ירגיש חוסר ביטחון, חרדה או לחץ. אולי ברמה פחותה משהרגיש בארץ ואולי אפילו ברמה דומה. במצב כזה נוכל לראות שאפילו בהתמודדות עם בעיה שלכאורה אין לנו שום השפעה עליה- המצב הביטחוני בארץ- עדיין חשוב מאוד לאתר את החלקים האישיים, שמובילים אותנו לקחת את הבעיות שלנו לכל מקום אליו נלך. תחושת החרדה והלחץ של אותו אדם נצמדה אליו גם במעבר לחו"ל, ועכשיו היא פשוט מתבטאת בתכנים אחרים. אם קודם הוא סבל ממנה כי חשש ממלחמה או טילים, מפיגועים שמסכנים אותו, כעת הוא חושש ליקרים לו שנותרו בארץ, חושש ממצב הפשיעה באיטליה, מהתחזקותם של כוחות פוליטיים מסוימים, מאנטישמיות, ממצבו הכלכלי וכו'. במצב כזה כדאי יהיה להתמקד בחרדה והלחץ שלו, להבין מה בהתנהלות שלו, בפרשנויות שלו, בהסקת המסקנות, במנגנוני ההתמודדות וההגנה הרגשיים שלו מוביל אותו לחרדה גם במקום אחר ובנסיבות אחרות. להבין מה החרדה הזו נועדה לשרת, ולבחון אם היא עדיין משרתת אותו באופן מספק, או שאולי כדאי לחפש ולטפח דרכי פעולה והתנהלות אחרות, חדשות.
ברור לי שהרבה יותר קל להגיד מלבצע את רוב הדברים שתוארו כאן ושלעיתים קשה עד בלתי אפשרי לעשות זאת לבד. ברור גם שלכל אדם יש חוויה אחרת וקשיים אחרים, ולכן מה שתיארתי דומה לחוויה והקשיים של חלק מהאנשים ושונה מאלה של אחרים. אבל אני מאמין כי הידע וההכרות עם סוגיות שעולות פעמים רבות במקרים דומים, כבר נותן בסיס התחלתי ומקטין את הקושי. לפעמים אפילו הידיעה או ההבנה שאני לא היחיד שחווה את זה או קשיים אחרים בהקשר דומה, שלא מצליח להרגיש טוב, כבר עוזרת ומקלה את ההתמודדות. לנסות ולהגשים את החלומות שלנו, להתמודד או לפתור את הבעיות והקשיים שלנו, לשנות את החיים שלנו, אלה תמיד משימות לא פשוטות. הן מעמתות אותנו עם כל הפחדים הגדולים וכל הסיבות לוותר על זה. אבל עצם הניסיון לעשות את זה הוא כבר כל כך חשוב בפני עצמו ומאפשר תנועה (גם פיזית, אבל גם רגשית) שממנה כבר יותר קל להמשיך. לכן לעיתים המעבר, גם אם לא צלח כפי שרצינו ולא סיפק לנו את התוצאות שרצינו בשינוי החיים שלנו, מאפשר לנו כבר נקודה טובה יותר להמשיך ממנה. אחרי שכבר התחלנו לזוז ולשנות, קל יותר להמשיך לנסות ולהתקדם, מאשר מתוך מצב סטטי וקבוע, כשהצעד הראשון לשנותו הוא הקשה ביותר בדרך כלל.
נשמח להזמין אותך לשיחת היכרות קצרה, ללא התחייבות. זו הזדמנות להכיר, לשתף במה שעובר עליך, לשמוע קצת עלינו, לשאול את מה שחשוב לך לדעת וכמובן להתייעץ ולראות אם וכיצד נוכל לעזור או לחילופין להציע כיוונים מתאימים אחרים.
