מהי טראומה נפשית? האם אפשר להחלים ממנה?
שי בראונשטיין
תוכן עניינים
כולנו חווים במהלך החיים רגעים שמערערים את תחושת הביטחון שלנו. לפעמים מדובר באירוע חד פעמי ולפעמים במשהו מתמשך שנשאר איתנו זמן רב אחרי שנגמר. זה יכול לקרות בעקבות תאונה, אובדן, מלחמה או כל פגיעה אחרת שגורמת לגוף והנפש להמשיך ולחוות את האיום כאילו הוא עדיין לא נגמר. חוויות כאלה עלולות להוביל למה שמכונה טראומה נפשית- תגובה טבעית של הגוף והנפש לסכנה שאי אפשר היה לעבד או להכיל בזמן אמת. בניגוד לפציעות אחרות אלה לא סימנים שאפשר לראות כמו פציעות או שריטות, אבל מבחינה נפשית הן יכולות להותיר סימן עמוק ומורגש מאוד. אירועים כאלה יכולים לערער את הביטחון ולא לאפשר להירגע.
באופן טבעי כל מי שחווה זאת רוצה לדעת- האם ניתן להחלים מטראומה? האם אדם יכול באמת לשוב ולהרגיש בטוח ורגוע? התשובה מורכבת, אבל קודם כל נבהיר בקצרה שבגדול כן, אפשר להחלים. ההחלמה לא תתבטא בכך ששוכחים את מה שהיה, אלא בכך שהטראומה מפסיקה לנהל את החיים והופכת לחלק מהעבר שאפשר לשאת מבלי לשקוע בו. אבל כעת נרחיב מעט יותר לעומק מהי טראומה, מה ההשפעות שלה ואיך ניתן להתמודד איתה.
מהי טראומה נפשית?
המילה ״טראומה״ מגיעה מיוונית ומשמעותה פצע. משתמשים בה גם ברפואה ביחס לפציעות פיזיולוגיות, אבל בעשורים האחרונים נעשה יותר ויותר ברור שגם הנפש נפצעת וכך השאילו את אותו המונח. בהקשרים נפשיים ״טראומה״ מתארת תגובה טבעית של הנפש והגוף לאירוע שמערער את תחושת הביטחון, השלמות או השליטה בעצמנו או בעולם. כיום התופעה כבר מאוד מוכרת בקרב אנשי מקצוע וישנן דרכים רבות ויעילות להתמודד איתה. בשיח הטיפולי והמקצועי נהוג לדבר על הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), אך חשוב לזכור שזה רק המונח המקצועי והטראומה עלולה להיות קיימת ולהשפיע גם אם לא מקבלים אבחנה רשמית.
טראומה אינה רק מה שקרה, אלא בעיקר החוויה הסובייקטיבית של מה שקרה. שני אנשים עלולים לעבור את אותו אירוע, ובעוד אחד מהם ימשיך הלאה האחר יישאר דרוך, מוצף או קפוא. זה לא מעיד על חולשה, אלא על הניסיון של הגוף והנפש להגן עלינו. זה שונה מאדם לאדם, כיוון שהתהליך מורכב ביותר והוא מתבסס על גורמים רבים המשפיעים עליו, כמו תפיסת האירוע, הפרשנות, הרגשות, מערכת העצבים, ההיסטוריה האישית, האמונות ועוד.
ההכרה בטראומה החלה בעקבות חיילים שחזרו משדה הקרב והפגינו סימפטומים קשים בלי הסבר פיזיולוגי. שנים רבות נהגו לבטל זאת במחשבה שהם ממציאים תירוצים מסיבות שונות, אך לבסוף הבינו שמדובר בתופעה חמורה שיש להכיר בה ולהבין אותה. כך החלו לחקור את התחום יותר ויותר ועם השנים גילו והמשיגו סוגים שונים ונוספים של טראומה נפשית.
טראומה יכולה לנבוע מאירוע חד פעמי כמו תאונת דרכים או לידה קשה, אך גם מחשיפה מתמשכת למצבים מאיימים כמו מלחמה ארוכה, אלימות, הזנחה רגשית או חיים בתנאי חוסר ביטחון. ישנם סוגים ומונחים נוספים ומוכרים יחסית כמו למשל טראומה מינית העלולה להיגרם מפגיעות מיניות, אשר פוגעת באמון בבני אדם, אבל גם בביטחון בשלמות הגוף, הגבולות הפיזיים והקרובים ביותר; טראומה צבאית שעלולה להיגרם בעת מלחמה ובכלל במהלך השירות ולהשפיע גם על התפיסה העצמית, למשל כשנדרשים לבצע פעולות שסותרות את הערכים האישיים- מצב היכול להוביל לפציעה מוסרית; טראומה מורכבת הנוצרת בעקבות מצבי חיים מתמשכים בילדות של התעללות או הזנחה המעצבים את כל דפוסי מערכות היחסים של האדם גם בהמשך חייו; ועוד. החלוקה לשמות לא מאוד משמעותית בפועל וממילא כל אדם חווה את החוויה הייחודית שלו הדורשת התייחסות ספציפית.
טראומה יכולה להיגרם מגורמים חיצוניים או בלתי נשלטים כמו אסונות טבע למשל, או מפעולות של אנשים אחרים, כמו תאונות, פגיעות ותקיפות. היא יכולה להופיע אצל ילדים קטנים אבל גם בקרב אנשים מבוגרים ויציבים. לפעמים זו חוויה שנראית קטנה לכאורה כלפי חוץ כמו פרידה, בגידה, דחייה חברתית או חרם, אך בפנים היא נחווית כקריסה. בשנים האחרונות עולה גם המודעות ל״טראומה משנית״- מצב בו אנשים מפתחים תסמינים טראומטיים אפילו בלי לחוות את האירוע הטראומטי בעצמם, אלא רק עקב כך שהיו עדים לו או שמעו עליו מאנשים אחרים.
מה שקובע הוא לא חומרת האירוע מבחוץ בעיני אחרים או באופן ״אובייקטיבי״ כאמור, אלא כיצד הוא נחווה עבור האדם עצמו. הגדרה רלוונטית יותר בעינינו, שאנחנו אוהבים ומשתמשים בה לטראומה היא ״כל אירוע שהשפיע על האדם ושינה אותו ו/או את ההתנהגות שלו באופן שמפריע לו.״ היא כוללנית מאוד, אבל מבחינה קלינית היא הכי מתאימה. בטיפול לא חשובה הסטטיסטיקה אלא רק החוויה של האדם עצמו.
טראומה בינאישית לעומת טראומה אישית
כאמור, ישנם גורמים ואירועים שונים שעלולים להוביל לטראומה נפשית. יש טראומות שמקורן לא בבני אדם כמו אסון טבע או מחלה, שבהן הפגיעה נגרמת על ידי גורם חיצוני. ויש טראומות בינאישיות, שבהן הפגיעה נגרמת על ידי אדם אחר – אלימות, בגידה, התעללות, פגיעות מיניות, השפלה הזנחה וכו׳. כשהגורם אינו אנושי עיקר הפגיעה הוא בתחושת השליטה בעולם ובביטחון. היכולת להתנהל בעולם ללא החשש המתמיד מסכנה. בטראומה בינאישית הפגיעה היא באמון בבני אדם. כשמישהו אחר גרם כאב, בעיקר אם הוא היה אדם מוכר או קרוב, הפצע עלולל לערער גם את היכולת להרגיש בטוח ביחסים, לסמוך ולתת אמון.
בהתאם גם ההתמודדות בטיפול רגשי שונה ומושפעת ממקור הטראומה. נציג שתי דוגמאות על מנת להמחיש את ההבדלים. אם אדם מגיע לטיפול בעקבות טראומה חיצונית כמו למשל תאונת דרכים או אסון טבע למשל הטיפול יעסוק בדרך כלל בעיקר בביטחון וביכולת להתמודד עם נזקים כאלה, ללא הצורך להימנע מפעילויות שונות. כלומר, לקבל את העובדה שכולנו כבני אדם חשופים לסכנות ועלולים להיפגע או להיפצע, אבל עמידים מספיק בדרך כלל כדי לנהל חיים מלאים גם אם איננו מוגנים באופן מוחלט. זה לא אומר שאין צורך להיזהר ולדאוג לעצמנו או לסביבה, אבל גם לא להימנע לחלוטין מפעילויות או חוויות במצבים בטוחים יחסית. נשתדל במקביל לעבודה וההתמודדות הרגשית לעבוד גם על שיקום היכולות ההתנהגותיות. דוגמה לכך יכולה להיות להצליח לחזור לנהוג למשל או לצאת שוב לטייל בטבע אם זה מה שאותו אדם היה רוצה, למרות הטראומה שחווה.
במקרים של טראומה בינאישית, כמו פגיעה מינית למשל, הטיפול יתמקד בדרך כלל גם ביחסים בינאישיים וביכולת לחזור לנהל קשרים תוך הצבת גבולות שמרגישים נוחים בלי הצורך להימנע מהם כדי לחוש ביטחון. פגיעה שכזו מערערת את הביטחון הבסיסי ביותר ביכולת שלנו להיות מוגנים ולשמור על שלמות הגוף מול אנשים אחרים, לעיתים אנשים קרובים ביותר. למצב כזה השלכות כבדות כיוון שאנחנו, בני האדם, בעלי חיים חברתיים. אנחנו זקוקים לקשרים גם כדי לשרוד, אבל גם כדי להירגע ולחוש ביטחון ויציבות. לכן כשהאמון באנשים או ביכול לקיים קשרים בביטחון נפגמת כל כך, זה עלול לערער ולהשפיע באופן חמור על תחומי חיים שונים. כך הדגש בטיפול כזה הוא על שיקום האמון בבני אדם, בגבולות וביכולת שלנו להציב אותם ובאפשרות לחוש ביטחון בקשרים למרות הפגיעה שהייתה, בלי להתעלם ממנה או למחוק אותה.
איך מזהים טראומה נפשית?
ההשפעה של טראומה יכולה להיות רחבה מאוד ולהתבטא רגשית, גופנית, מחשבתית, התנהגותית וחברתית. עלולות להיות הצפות פתאומיות של זיכרונות או תמונות מהעבר, תחושת ערנות תמידית או קושי להירדם. פעמים רבות ניתן להבחין בהימנעות ממקומות או אנשים שמזכירים את מה שקרה או עלולים להוביל לאירוע דומה. לפעמים אנשים מרגישים שהם קופאים במצבים רגשיים מסוימים או מרגישים תחושת ריחוק- כמו לצפות בעצמם מבחוץ. בנוסף, אנשים מדווחים על רגשות כבדים שמתעוררים בעוצמה כמו כעס, עצב, צער, פחד או אפילו אשמה ובושה, גם במצבים בהם הם לא אשמים בשום דבר ואין לכאורה סיבה להתבייש. כל אלה אינם סימנים לכך שמשהו שבור או פגום, אלא תגובות של גוף ונפש שמנסים להגן על עצמם. או כמו שנהוג להתייחס לתגובות טראומטיות- זו תגובה נורמלית למציאות לא נורמלית.
חשוב לציין ביחס לנקודה זו שפעמים רבים אנשים חווים את הקשיים או המצוקה שתוארה אבל לא מייחסים זאת לאירוע טראומטי מסוים. אנשים רבים נוטים גם להתעלם, להקטין או אפילו לא לזכור את האירועים הטראומטיים שעברו. האינסטינקט הזה הגיוני, כלומר מאוד טבעי להעדיף להשאיר את העבר הקשה מאחור ולהתקדם הלאה. אבל לפעמים הקושי לא נעלם והסימפטומים שתוארו כאן הם הדרך של הגוף לאותת שמשהו משמעותי קרה ויש לתת לו מענה.
פעמים רבות מגיעים לטיפול אנשים ומדווחים על תופעות כאלה- גופניות, רגשיות, קוגניטיביות או התנהגותיות- בלי הסבר. במהלך הטיפול, הנקודות מתחילות להתחבר ומזהים את המקור או המקורות השונים לתחושות הללו. אין צורך לזהות לבד שמדובר בתגובה טראומטית כדי לבקש עזרה. במידה ומרגישים או מזהים מצוקה שכזו אפשר לפנות לטיפול ולפענח ביחד מה הגורמים וכיצד אפשר להתמודד ולהקל את הקושי. מטפלים שעובדים עם טראומה מורגלים בכך ויודעים כיצד לזהות זאת.
איך הגוף והנפש מגיבים לטראומה?
כשחווים סכנה או איום משמעותי כמו תאונה, תוקפנות או כל מצב שמערער את הביטחון, מערכת העצבים נכנסת למצב חירום. הגוף מגייס את כל משאביו כדי להגן על עצמו. הלב פועם מהר יותר, הנשימה מואצת והחושים מתחדדים. מחקרים עדכניים בפסיכולוגיה של הטראומה מסבירים שמערכת העצבים נבנתה להישרדות. לכן התפתחה תגובת ״לחימה, בריחה, קיפאון״ (Fight, Flight, Freeze). זהו מנגנון הישרדות עתיק, שנועד להפעיל תגובה מיידית של מערכת העצבים להתמודד עם איום. זהו מנגנון ביולוגי בסיסי שטבוע בכל אחד, אבל כשהוא נתקע עלולה להיווצר חוויה של דחק פוסט טראומטי.
לפני אלפי שנים המנגנון הזה היה מאוד יעיל ונחוץ כיוון שהאיומים היו בעיקר מצד בני אדם אחרים, אסונות טבע או בעלי חיים. אבל כיום, גם כשהמנגנון הזה לא תמיד מתאים או משרת אותנו, הוא עדיין מופעל לפעמים באופן אינסטינקטיבי. בדרך כלל, כשהאיום חולף, הגוף מצליח ״לכבות״ את מצב החירום ולחזור לאיזון. לפעמים בעקבות אירוע שנחווה קשה מופיעה תגובת דחק חריפה (Acute Stress Disorder), שהיא הופעה זמנית וטבעית של סימפטומים פיזיים ורגשיים בתגובה לאירוע טראומתי.
מבחינה פיזית זה יכול להתבטא בכאבי בטן, יובש בפה, סחרחורת, הזעה, דפיקות לב מואצות; מבחינה רגשית עלולים להתעורר באופן עוצמתי פחד, חרדה, עצב, כעס, או לחילופין קהות רגשית ותחושת ניתוק; בנוסף עלולות להיות השפעות קוגניטיביות כמו ״פלאשבקים״, מחשבות חודרניות או קטסטרופליות, בלבול, קשיי ריכוז או זיכרון. בנוסף, נוכל להבחין בשינויים התנהגותיים כמו הימנעות מפעילויות, מקומות או חוויות שעלולות להציף את הטראומה. חשוב לזכור שזו תגובה טבעית ואין צורך להיבהל ממנה. היא בדרך כלל עוברת מעצמה תוך מספר ימים או שבועות.
לעומת זאת, לפעמים המערכת נתקעת לאורך זמן במצב החירום גם כשהסכנה כבר איננה. במצב כזה שנמשך לאורך זמן, תגובות ההגנה שהיו חיוניות הופכות למעשה לנטל שמכביד עלינו או מפריע לנו. מבחינה רשמית, לפי ההגדרה הקלינית, הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) מתייחסת למצבים בהם התסמינים נמשכים מעל חודש. אך ההגדרות הללו מסודרות על רצף מבחינה סטטיסטית בלבד. במצב בו חשים מצוקה כדאי לקבל עזרה מקצועית ולא להמשיך לסבול ולקוות שהקושי יחלוף מעצמו.
איך מטפלים בטראומה נפשית?
אין דרך אחת נכונה להחלים או להתמודד עם טראומה, אבל יש גישות טיפוליות רבות שנחקרו ונמצאו יעילות. טיפול בטראומה נפשית מתמקד בהחזרת תחושת שליטה וביטחון כאמור, וביכולת לשאת רגשות וזיכרונות בלי שהם יציפו אותנו. לכל אחת מהשיטות שפותחו ישנה הדרך שלה להתקדם לעבר המטרות הללו.
אחת האפשרויות המוכרות ביותר היא טיפול EMDR שעוזר לעבד מחדש את הזיכרון הטראומטי באמצעות עיבוד דו צדדי לסירוגין. זה נשמע קצת מעורפל, אבל בגדול זה קורה באמצעות הסתכלות על חפץ שזז מצד לצד או מכשיר פלסטיק קטן שעושה רטט כמו של טלפון סלולרי בשתי הידיים לסירוגין. נמצא שהגירוי הדו כיווני הזה מסייע למוח לעבד את הטראומה ומאיץ את התהליך. גישה טובה נוספת היא טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), אשר מתמקד בקשר בין החלקים הקוגניטיביים (רגשות, מחשבות, פרשנויות ואמונות) לבין ההתנהגות (הסימפטומים). בטיפול כזה לומדים לזהות מחשבות ודפוסים שנוצרו בעקבות הפגיעה ולבחון אותם מחדש, להטיל בהם ספק וללמד את הגוף להגיב אחרת.
הגוף והנפש קשורים כמובן בקשר הדוק- הם משפיעים ומושפעים האחד על ומהשנייה. לכן כמו שניתן להשפיע הגוף ולהרגיע אותו באמצעות העבודה עם הנפש, יש גם מי שמעדיפים את הכיוון ההפוך. כלומר לעבוד עם הגוף כדי להשפיע על הרגשות, המחשבות והתחושות. טיפול בגישת חוויה סומאטית (SE) מאפשר לעשות זאת. זו גישה שממקדת את הקשר ותשומת הלב לתחושות הגופניות ובאמצעות ההכרה שלהן והחקירה שלהם מחזירה תחושת נוכחות, ביטחון ונוחות בגוף.
בנוסף ישנה כמובן הגישה הקלאסית של טיפול פסיכודינאמי, שכולנו מכירים מהטלוויזיה והקולנוע כטיפול פסיכולוגי. טיפול בגישה כזו חוקר את המשמעות העמוקה של החוויה, את הדפוסים שנוצרו בעקבותיה ואת ההקשרים שבהם היא עדיין נוכחת. טיפול כזה בדרך כלל חוזר אחורה לילדות ולעבר שלנו, מתמקד בבסיס והתשתית של המבנה הרגשי שלנו, מערכות היחסים, התפיסה העצמית וכו׳. הוא ממושך יותר בדרך כלל ומעמיק מעבר לאירוע טראומטי ספציפי כזה או אחר.
ברוב המקרים מטפל טוב משלב בין גישות שונות, בהתאם לצרכים הספציפיים של כל מטופל, אבל ישנם גם מטפלים שעובדים באופן בלעדי בגישה מסוימת. ניתן ורצוי לברר עם המטפל כיצד הוא עובד, במה הוא מאמין ולבחון את הכימיה איתו. בסופו של דבר מחקרים מראים שובו ושוב שהקשר עם המטפל הוא הרכיב המשמעותי והמשפיע ביותר על איכות הטיפול והתוצאות שלו.
איך נראית ההחלמה מטראומה נפשית? למה לצפות?
המטרה בטיפול בטראומה אינה למחוק את מה שקרה או לשכוח אותו. זה גם לא אפשרי אבל גם לא מועיל. במקום זאת, מה שניתן לעשות הוא ללמוד כיצד לחיות עם הזיכרונות הקשים של מה שעברנו, אבל באופן שבו זה כל מה שהם- רק זיכרונות. שהם כבר לא ינהלו אותנו ולא יגבילו אותנו באופן משמעותי או ימנעו מאיתנו לחיות את החיים המלאים שהיינו רוצים לחיות. כלומר, אם לתאר זאת כמו בפציעה פיזית- הפציעה לא תיעלם, אבל היא תוכל להחלים ותישאר כצלקת. זה כבר לא יכאב ולא ידמם, אבל עדיין יהיה חלק מאיתנו.
החלמה אינה רגע אחד דרמטי, אלא תהליך של חזרה הדרגתית לחיים. היא מתחילה כשמצליחים לזהות מה קורה לנו, להבין שהתסמינים אינם מי שאנחנו, אלא תגובה של הגוף והנפש למה שקרה. עם הזמן, מצליחים להישאר יותר בהווה בלי לחוות את העבר שוב ושוב. מפתחים את היכולת להתחבר בחזרה אל המציאות הנוכחית וההווה וכך תחושת הדריכות נרגעת, השינה משתפרת, ומרגישים נוכחות גדולה יותר ברגע. הזיכרונות עדיין שם, אבל הם כבר לא מציפים. הם חלק מסיפור החיים אבל הם כבר לא החיים עצמם.
המאמר מבוסס על מחקרים וניסיון קליני מצטבר עם אנשים שהתמודדו עם טראומה ואינו מיועד לאבחן או להחליף טיפול אישי.
הצעד הראשון
נשמח להזמין אותך לשיחת היכרות קצרה, ללא התחייבות. זו הזדמנות להכיר, לשתף במה שעובר עליך, לשמוע קצת עלינו, לשאול את מה שחשוב לך לדעת וכמובן להתייעץ ולראות אם וכיצד נוכל לעזור או לחילופין להציע כיוונים מתאימים אחרים.