בפראג של המאה ה-16, עיר יפה וציורית (שזה הרי תמיד כר פורה לאגדות) רדפו יהודים, כמו בתקופות רבות אחרות בהיסטוריה כמובן. האגדה מספרת שרבי יהודה ליווא בן בצלאל (המהר"ל מפראג) מצא דרך יצירתית להגן על הקהילה היהודית בעיר. הוא יצר באמצעות חימר או בוץ, דמות גדולה בצורת אדם- מעין גולם. הוא כתב לו על המצח את המילה "אמת" וכך הפיח חיים ביצור הזה. המהר"ל האמין שאותו הגולם יגן על הקהילה היהודית מפגיעה או סכנות- וכך היה. בהתאם, ככל שהאמונה של הקהילה כולה בגולם ובהגנה שהוא מספק גדלה, כך גדל גם כוחו בפועל. הוא הפך לישות חזקה יותר, הפועלת באופן על טבעי לשמירה על הקהילה. ישנן גרסאות שונות להמשך הסיפור וביחס להשלכות קיומו של הגולם: גרסה אחת טוענת כי באחד מסופי השבוע שכח המהר"ל להרדים את הגולם- דבר שהוביל לחילול שבת, מה שסיכן את הקהילה היהודית כולה. הסברים נוספים הם שהגולם פשוט סיים את משימתו או לחילופין יצא מכלל שליטה ולמעשה היווה סכנה לקהילה היהודית עליה אמור היה לשמור ולהגן. בכל אופן, הסיפור נגמר בכך שהמהר"ל מחק את האות א' ממצחו של הגולם, מה שהפך את המילה "אמת" למילה "מת", מתוך אמונה שבכוחה של המילה להתבטא במציאות ואף לברוא אותה. כך הוא למעשה השמיד את הגולם, אשר על פי האגדה שרידיו נותרו בעליית הגג של בית כנסת עתיק בעיר.
הסיפור הזה, מעבר להיותו מסתורי ומקסים, הוא רק אחד מבין המון סיפורים, אגדות, מיתוסים ודוגמאות לאורך ההיסטוריה אשר מציגים את הרעיון שמחשבה, דיבור או אמונה יכולים לברוא מציאות או לכל הפחות לעצב אותה. בסקירה מהירה נוכל לחשוב גם על פיגמליון ואדיפוס מהמיתולוגיה היוונית, מקבת' של שייקספיר, יונה והלוויתן מהתנ"ך ואפילו הארי פוטר המודרני, אשר על פי הנבואה היה אמור להביס את הלורד וולדמורט, וכך למרות כל הניסיונות של האחרון למנוע את מימוש הנבואה הזו- היא התגשמה לבסוף ע"י הארי פוטר ומי שסייעו לו. אחרי אלפי שנים בהן התרבות האנושית עוסקת בתופעה הזו בסיפורים, האגדות והפולקלור שלה, ניתן רק להניח שכנראה יש בזה משהו, או לפחות שבחווייתם של בני האדם, יש לתופעה משמעות וכוח. דבר נוסף העולה מסיפורים אלה לאורך ההיסטוריה האנושית, כמו שראינו אצל המהר"ל מפראג, הוא כוחן של מילים. כלומר, אותה הנבואה או האמונה מתקיימת תחילה רק במילים, אין לה היבט מוחשי או פיזי, אבל בסופו של דבר היא מוצאת ביטוי גשמי וממשי במציאות, כלומר המילים בוראות את המציאות- באופן המילולי ביותר שיש. המהר"ל לדוגמה, ברא את הגולם באמצעות מילים וכך גם השמיד אותו.
אפשר לנסות לבטל תופעה זו כ"אמונה ניו אייג'ית" או מיסטיקה שאין לה אחיזה במציאות. אבל בפועל אנו רואים שוב ושוב כיצד נבואות מגשימות את עצמן בחיים האישיים של אנשים, ברמה זוגית, חברתית, מקצועית, פוליטית וכו'. לכן חשוב שנכיר תופעה זו לעומק, ואת הכח הגדול וההשפעה שלה על כולנו, כך אולי גם נוכל לרתום הבנה זו ואת התופעה עצמה לטובתנו.
נתחיל אם כך בהבנה בסיסית באמצעות תיאוריות ומחקרים שנערכו ופורסמו לאורך השנים, אשר יוכלו לתת לנו הבנה טובה יותר של אופי התופעה וכיצד היא נוכחת ומשפיעה על חיי היומיום של כולנו. נוכל לראות נקודות מבט וגם שמות שונים, אבל למעשה כולם מתארים ביטויים שונים של נבואה המגשימה את עצמה. אציג כמה דוגמאות:
אני נותן לסעיף זה את הכותרת "סטיגמות" כיוון שהיא די ממצה ופשוטה להבנה, אבל למעשה הוא כולל המון ממצאים, תיאוריות ומונחים שונים, אשר מתייחסים לניואנסים והיבטים שונים של התופעה. מזה כמה עשורים שנערכים מסביב לעולם מחקרים על סטיגמות, כיצד הן מתגבשות, פועלות ועל מה הן משפיעות. כך ב-1995 הומשג "איום הסטריאוטיפ" אשר מתייחס לכך שאנשים מודעים לדרך בה תופסים אותם (או לפחות הדרך בה הם סבורים שתופסים אותם), לסטריאוטיפים החלים עליהם בעיני החברה, וכך הם פועלים בהתאם לאותם הסטריאוטיפים. אחד המחקרים מצא כי אנשים שחורים, אשר סטיגמות ייחסו להם יכולות אינטלקטואליות נמוכות, באמת הציגו תוצאות פחות טובות במבחני קבלה לאוניברסיטה כשאלה הוצגו כמבחנים הבודקים יכולות אינטלקטואליות. לעומת זאת כשאותו המבחן בדיוק לא הוצג ככזה הבודק יכולות אינטלקטואליות, ההישגים של הנבחנים השחורים היו זהים לאלה של הלבנים. כלומר ציפו מהם להצליח פחות- זו הייתה "הנבואה"- ואז ציפיה זו התגשמה במציאות וממשיכה לעשות כן כל העת. ניתן לראות אם כך את ההשפעה הפסיכולוגית העמוקה שיש לציפיות כאלה, לנבואות כאלה וכיצד היא גורמת לבני האדם לממש את אותן הציפיות, אפילו כשזה לא לטובתם.
אותן הסטיגמות פועלות גם בהיבטים שונים ולא רק ביחס לצבע עור כמובן. למשל מבחינה מגדרית כולם כבר מכירים כיום את השפעות הציפיות המגדריות על ילדים ולאחר מכן על מבוגרים. בחלוקה גסה ניתן לומר כי מגדלים בנים להיות חזקים, תוקפניים אפילו, להתעניין בספורט, נשק ואלימות, לשמור רגשות לעצמם וכו', ובאופן מקרי או שלא, אנו רואים שככה הם גדלים להתנהג ולחיות כמבוגרים. לעומת זאת, בנות גדלות בציפייה מהן שיהיו רגישות, עדינות ופייסניות, שיעדיפו דברים כמו בישול, אופנה, גידול ילדים וכמובן את הצבע ורוד, על פני מדע, ספורט או מלחמות. כבמטה קסם, כך מרביתן גדלות גם להתנהל כנשים בוגרות. ניתן היה לומר כמובן כי אלה נטיות ביולוגיות, הורמונליות שמנסים בכח "להלביש" עליהן גורמים חברתיים- טיעון "הטרלול הפרוגרסיבי" אם תרצו. אך אנו יודעים שלאורך ההיסטוריה דברים אלה משתנים לכל מיני כיוונים. למשל בעבר הצבע הורוד היה מיוחס לבנים ורואים כי גברים בני אצולה באירופה של המאות הקודמות נעלו נעלי עקב, התאפרו, ענדו תכשיטים וחבשו פאות גדולות, דווקא כדי לסמן כוח, יוקרה ומעמד גבוה- אך כיום לעומת זאת, אלה התנהגויות המיוחסות או מצופות מנשים ובנות. כמו כן, בתי הספר לרפואה שבעבר הלא רחוק היו סגורים בפני נשים, בין היתר כי "זה אינו תחום לנשים", מכשירים היום רוב נשי הולך וגדל. כלומר, הביולוגיה לא מציעה תשובה מספקת לממצאים אלה, לפחות לא באופן מוחלט.
אגב, אפקט זה יכול להתממש גם כלפי יחידים ולא רק ברמה חברתית או דמוגרפית. אני מניח שכולם יכולים לחשוב על האדם הזה שהם מכירים, שהציפיות ממנו נמוכות וכך גם הישגיו, לעומת אחרים שמצפים מהם להישגים גבוהים והם בתמורה מספקים אותם. זה עובד גם בציפיות חיצוניות מצד האחר, ובהתאם גם באמונות שלנו לגבי עצמנו- הרי אם אני תופס את עצמי כמי שמסוגל להתמודד עם משהו מסוים, אני אנסה לעשות דברים ולפעמים גם אצליח, מה שיחזק את הביטחון שלי בעצמי וכך הלאה במעין תהליך מעגלי. אבל אותו הדבר עובד גם הפוך, כשאני משוכנע שלא אצליח לעמוד באתגר כלשהו או שבכלל אני לא מסוגל לעמוד באתגרים- באמת לא סביר שאצליח. אפקט זה תועד והומשג על ידי אלברט בנדורה, אחד הפסיכולוגים המוערכים בעולם ומי שנחשב מאבות הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי (CBT). הוא הראה אותו לאורך מספר מאמרים החל משנת 1977 וכינה אותו Self-efficacy, בעברית- "חוללות" או "מסוגלות עצמית".
מקור המילה הוא בלטינית, משמעותה "אני אֲרַצֶה", אגרום לאחר להיות מרוצה (I will please) וכך באמת גם פירוש המונח כיום בעצם. אדם מקבל "טיפול" או "תרופה" נטולי השפעה (גלולת סוכר למשל או זריקה של מי מלח), בטענה כי מדובר במה שאמור לרפא, ואלה משפיעים על מצבו הפיזיולוגי למרות שאין בהם שום חומר בעל השפעה כימית או ביולוגית, עקב הציפיה לכך מצד הרופא או המטפל, והמטופל עצמו. כלומר ישנה ציפייה, "נבואה" שהטיפול יעזור, וכך הגוף של החולה מספק את ריצוי הרופא ואף המטופל, בכך שהוא מגשים זאת. רופאים עתיקים השתמשו באפקט הזה כבר בעת העתיקה ובכל זאת, רק במאות האחרונות נתנו לו שם, התחילו לחקור אותו ולנסות לפענח אותו לעומק. כיום עוד יש כנראה הרבה ללמוד עליו, אבל כבר אין ספק בנוגע להשפעה שלו ועוצמתה. למעשה אפקט הפלסיבו חזק כל כך שמשתמשים בו רבות גם כיום. במחקר בתחום הטיפול הרגשי למשל, נמצא כי השפעתו חזקה בערך כמו טיפול תרופתי ביחס לפוסט טראומה או דיכאון, אשר קיבלו את אישור ה-FDA ונמכרים בכמויות הולכות וגדלות מסביב לעולם (מה שמעלה תהייה לגבי היעילות הביו-כימית שלהם, או שמא מדובר פשוט באפקט פלסיבו פשוט). כשחושבים על זה ניתן לראות בכך בעצם גם ראייה נוספת להשפעה הגדולה שיש לרגשות שלנו על הגוף ולקשר ההדוק ביניהם, אבל על כך ארחיב בפעם אחרת.
בתרבות העברית אנחנו מכירים את הקביעה של הרב קרליבך כי "כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו". אבל למעשה האינטואיציה המדויקת הזו של קרליבך מתממשת ומאששת את עצמה גם כיום במחקרים מתחום החינוך וזה מתחבר כמובן גם לדוגמה שניתנה כאן מעל, בסעיף אודות סטיגמות. בשנת 1968 פורסם המחקר הראשון שמצא את "אפקט פיגמליון", המונח שתבעו רוזנטל ויעקובסון, על מנת לתאר את התופעה שמצאו. במחקרם גילו כי מורים אשר קיבלו מידע חיובי על תלמידים מסוימים (שאינו מתבסס על המציאות, אלא על חלוקה אקראית של התלמידים) נתנו להם, באופן לא בהכרח מודע, יותר הזדמנויות ותשומת לב. בהתאם, מצאו שיפור בהישגיהם והתנהגותם לעומת שאר התלמידים, וכך למעשה התממש והתגשם ה"מידע" שקיבלו אודותיהם מראש. אותו הדבר עובד כמובן גם הפוך, כלומר כשמקבלים "מידע" שלילי על תלמידים מסוימים. רובנו כנראה מצליחים לחשוב על "הכיתה של המופרעים" או "התלמיד הקשה" בבית הספר- אפקט פיגמליון מסביר את הטרגדיה בכך והקושי לשנות את גורלם של אותם תלמידים מרגע שכבר קיבלו נבואה מסוימת. תופעה זו קיבלה את שמה על שם הדמות במיתולוגיה היוונית- פיגמליון היה האמן שהתאהב בפסל אותו יצר, האמין והתפלל לאֵלָה אפרודיטה כי הדמות שפיסל תקום לתחיה, וכך היה. אגב, פיגמליון נשא לאישה את אותה הדמות שפיסל לאחר שזו קמה לתחיה ולאחר מכן נולד בנם- פאפוס, על שמו העיר בקפריסין שאנחנו מכירים גם כיום.
מחקרים רבים נערכו מאז ונערכים עד היום בנושא. כמה בולטים בהם מצאו כי השפעתה של נבואה כזו חזקה כל כך בחינוך עד כי היא משפיעה על אינטראקציות בין המורים והתלמידים; על האקלים הכיתתי כולו אשר משפיע בתורו על המוטיבציה של התלמידים וההישגים שלהם; אפילו על התפיסה העצמית של התלמידים, מה שנוגע כמובן גם לביצועים האקדמיים שלהם אבל לא רק.
לבסוף, הדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו, את העולם ואת האחר, כמו גם הציפיות שלנו והאמונות שלנו אודות עצמנו ואודות האחר משפיעות ומתגשמות כמובן גם ביחסים בינאישיים. אינטואיטיבית ניתן לחשוב ולהבין כי אם אדם מאמין שהוא אינו ראוי או לא מספיק טוב, כך גם יתנהג, וכך יניח שגם האחרים תופסים אותו. לכן לא ינסה ליצור קשרים או להתקרב אל אנשים, כיוון שיאמין שאין בכך טעם, זה הרי בין כה לא יוכל לעבוד. ייתכן ואותו אדם אפילו ימנע מיחסים או מניסיון ליצור קירבה מחשש מדחייה, אשר לתפיסתו היא כמעט בלתי נמנעת, כיוון שהוא תופס עצמו כלא ראוי, אז בהכרח ידחה על ידי אחרים. גם במידה וקשרים כלשהם מתחילים, סביר שאלה לא ימשכו ויעמיקו אלא יישארו שטוחים במידה, אם בכלל יחזיקו מעמד. זאת כיוון שאותו אדם אשר מרגיש שאינו ראוי, יצפה לדחייה ויזהר מלחוות אותה, כלומר יהיה הרבה יותר דרוך והרבה פחות נינוח- עמדה שקשה לנהל בה קשר קרוב, אשר מצריך חשיפה ופגיעות. כלומר, מה שהוא מאמין שיקרה יתקיים גם במציאות בתוך מערכות היחסים שהוא מנהל (או בהעדרן של כאלה).
גם בתחום זה נערכו וממשיכים להערך מחקרים שיכולים לאשש לנו את הנקודה ולתת לנו תובנות ביחס לכך. כך למשל, בשנת 1998 הראו במאמרם דאוני (Downey) ועמיתיו כי נשים אשר חוו דחייה בתחום הרומנטי והיו רגישות לכך ציפו שזה יקרה להן שוב, ובאמת היו בסיכון גבוה יותר לדחייה מאשר נשים שלא היו רגישות לכך ולכן לא ציפו לכך. זה קרה, בין היתר לדבריהם, כיוון שהן התנהגו בתוך קונפליקטים באופן יותר מעורר דחייה מנשים אשר לא האמינו שיחוו דחייה ולא היו רגישות לכך. כלומר, בלי להתכוון ובלי לשים לב ככל הנראה, הן הגשימו במציאות את הנבואה ממנה חששו ובה האמינו.
גם ברמה החברתית התחום נחקר והעלה ממצאים מעניינים, כמו למשל במחקרם של אמילי לוב (Loeb) ועמיתיה, אשר פורסם בשנת 2015, ועקב אחרי התפתחותם החברתית של בני נוער. הם מצאו כי בני נוער אשר החזיקו בציפיות שליליות יותר ביחס לתגובות הסביבה כלפיהם (כלומר שיגיבו אליהם באופן שלילי יותר) התפתחו להיות באמת יותר כנועים ופחות אטרקטיביים מבחינה רומנטית בעיני אחרים. בהמשך החוקרים תיארו כי ההתנהגות הכנועה והאטרקטיביות הרומנטית הנמוכה גם ניבאו חוויה של תפקוד חברתי בעייתי בבגרותם בקרב אותם בני נוער. כלומר ציפיותיהם החברתיות למעשה התגשמו והתממשו במציאות.
לאחר סקירה של תחומים אלה (וישנם רבים נוספים) זה עצוב מאוד כשחושבים על כך. למעשה כשאנחנו מאמינים שיקרו דברים רעים, שאנחנו לא מספיק טובים או שלא מגיעים לנו דברים טובים, אנחנו באמת מממשים בדיוק את הדבר אשר מפחיד אותנו. לעיתים זה אפילו קורה באופן אירוני באמצעות מאמצינו הגדולים למנוע זאת. כלומר אם נדבר על הישגים למשל, אותו אדם אשר מאמין שלא יצליח, עשוי לנסות ללמוד ביתר שאת ולנסות להתאמץ ולהשקיע עוד יותר, הוא יעשה זאת בחוויה של לחץ גדול וכבד, אשר בדרך כלל פוגע בביצועים. לחילופין, אותו אדם עלול לסגת בכלל מהניסיון, כלומר לא ללמוד ואף לא לבוא להבחן, על מנת לא לחוש את הכישלון או לא לקחת אותו ברצינות. אבל למעשה שתי האופציות הן כאלה שיובילו בדיוק לחוויה הקשה אותה הוא ניסה למנוע. גם ברמה החברתית או הבינאישית, דווקא המאמצים הגדולים שלנו להימנע מדחייה למשל, מובילים אותנו להיות לחוצים, פחות נינוחים, וכך בעצם גם פחות כיפיים, נינוחים ואטרקטיביים, מה שמוביל בדיוק לתוצאה הכואבת אותה ניסינו למנוע. זה לא רק כואב ועצוב, זה אפילו קצת אירוני או פרדוקסלי- שככל שננסה למנוע את הרע או המפחיד שאנחנו מאמינים בו, כך סביר יותר שהוא יתממש בדיוק באמצעות פעולותינו והתנהגותנו.
בעודי כותב שורות אלה אני מרגיש ומבין עד כמה הטקסט הזה עלול להיחוות מאכזב, מעציב, אפילו מתסכל. עלולה לעלות תחושה מסוימת של חוסר אונים- כלומר, ברגע שאנחנו מאמינים בדברים שליליים הם כנראה יתממשו, גם ואפילו בעיקר אם ננסה למנוע אותם. אז מה הטעם בעצם? מה ניתן לעשות? פשוט להרים ידיים ולהיכנע?
אז החדשות הטובות הן שממש אין צורך להרים ידיים- אפילו להפך. אם אנחנו מבינים את הרעיונות שהוצגו כאן, זה מאפשר לנו דרך פעולה אחרת ממה שאנחנו נוטים לנקוט בדרך כלל, כזו אשר אם מצליחים ליישם אותה עשויה להועיל ולאפשר המון כיוונים והזדמנויות אחרים והרבה פחות קודרים. בעצם, אם נבין כי האמונות והציפיות שלנו מעצמנו, מהאחר ומהעולם באמת יוצרות את המציאות בפועל, אנחנו יכולים לרתום זאת לטובתנו- אם נאמין ונצפה לרע יהיה רע, אבל אם נאמין ונצפה לטוב, עשוי להיות טוב!
זה נשמע פשוט ושטחי אולי, אני יודע, אבל כמו הרבה דברים אחרים: קל להגיד והרבה פחות קל לבצע. כלומר, אם אנחנו מאמינים במשהו, אנחנו לא באמת יכולים פתאום להאמין במשהו אחר רק כי החלטנו. זה כמו שאדם המאמין באלוהים לא מסוגל ברגע אחד פשוט לא להאמין, ולהפך- מי שאינו מאמין בקיומו של האל, לא יוכל פתאום להיות מאמין אדוק רק כי רוצה בכך. אבל אפשר להתחיל באמצעות פיזור סימני שאלה. כלומר, לבחון את האמונות שלנו ביחס לדברים, ביחס לסיטואציות או מטרות. לא לנסות להוכיח או להילחם בהן, לא לשפוט אותן, רק לשים לב אליהן ולהניח מעליהן סימני שאלה.
כך למשל, אם דנה מחפשת עבודה ועוברת על אתרים של מודעות דרושים כבר תקופה ארוכה. היא לא מוצאת שום משרה רלוונטית כיוון שלא מאמינה שתתקבל לאף אחת מהמשרות הטובות, ולא רוצה מן הסתם את האחרות. היא סבורה כי למשרות אליהן תוכל להתקבל- היא לא תרצה להתקבל, כיוון שיקבלו אותה אליהן רק עקב הסטנדרטים הנמוכים שלהם (וריאציה על הציטוט של הקומיקאי גראוצ'ו מרקס, שלא מעוניין להשתייך למועדון אשר מוכן לקבל אנשים שכמותו). במקרה זה שווה לדנה לנסות לעצור רגע. להשהות את השיפוט שלה בנוגע לסיכויי ההצלחה שלה ולאסוף את המשרות שהייתה רוצה לקבל, בלי לעסוק בהסתברות שתצליח או תיכשל. לאחר מכן, כשכבר תשאל את עצמה מה סיכוייה, כי בכל זאת, לכך היא רגילה, ננסה לעשות דבר אחר מהשגרה- לאחר שתגיד לעצמה את המשפטים הקבועים, למשל "אין לך סיכוי", "למה שהם ירצו אותך שם?!" או "זה סתם בזבוז זמן לא רלוונטי כי לא תתקבלי", היא יכולה לנסות להוסיף לדיון הזה שאלות, להתחיל דיון עם אותם הקולות הקבועים שעולים בקרבה. למשל "האם באמת אין סיכוי? הרי אם לא ניסיתי אני לא באמת יכולה לדעת", "נכון, יכול להיות שלא אתקבל, אבל מה בעצם יש לי להפסיד?" או אפילו "נכון שאני בטוחה ומשוכנעת שלא אתקבל, אבל האם יכול להיות שאני טועה?". ייתכן והתשובות לשאלות אלה יהיו לא מועילות וישאירו את האמונות שלה במקום, אבל לאורך זמן, עם התמדה, יש להן גם כח להתחיל ולשנות, להזיז או להגמיש את האמונות הללו.
זה המקום להיזכר בתחילת המאמר בכך שנבואות נוטות להגשים את עצמן, וזה קורה באמצעות מילים. כוחן של מילים גדול משנראה במבט ראשון. כמו כל אמונה מוחלטת בהיסטוריה האנושית, אמונות מתחילות להשתנות ולזוז כשמתחילים להטיל בהן ספק. כך אפילו המחשבה כי כדור הארץ הוא עגול ושאינו מרכז היקום למשל, לא עלתה על הדעת בעבר, עד שעוד ועוד אנשים אמיצים ונחושים החלו להטיל ספק במה שהרגיש ונראה היה אמיתי באותה התקופה. הם החלו לפזר סימני שאלה ביחס למה שנתפס כעובדתי, כאמת בלעדית ומוחלטת. הם העזו להגיד ולכתוב את זה, להשתמש במילים כדי לשנות את התפיסה אחד של השני ולבסוף של החברה כולה. זה לא קרה מיד, זה לקח הרבה זמן, אבל בסוף זה שינה את המציאות.
כמובן שבטיפול יש לנו הרבה יותר אפשרויות ביחס לכך, כיוון שגם המטפל שותף לדיון הזה. המטפל לא מגיע בהכרח עם אותן האמונות שהתקבעו באותו האדם, אלא עם סט אמונות שונה ובדרך כלל אופטימי יותר ביחס למטופל איתו הוא עובד. הרבה פעמים המטפל מחזיק את האמונה והאופטימיות כשהמטופל עוד לא מסוגל לכך ביחס לעצמו. ואם כבר למדנו את כוחן של נבואות ואמונות, נוכל להבין בקלות כיצד עצם האמונה של המטפל ביכולותיו, כוחותיו ואיכויותיו של מטופל, יכולה בפני עצמה לייצר שינוי לטובה. כמובן שבטיפול עושים עוד דברים רבים כל הזמן במטרה להטיב עם מי שמקבל את הטיפול, אבל הבסיס (הקריטי) הוא באמת אמונה באדם ורצון להטיב עימו.
לסיכום, כולנו יכולים תמיד לבחור. נוכל להמשיך באינרציה, להגשים את הנבואות שלנו- אלה שצברנו בדרך, שבנינו או קיבלנו. אבל מי מאיתנו שיבחר וירצה, יכול תמיד לנסות לשנות זאת, לקחת אחריות על חייו ובחירותיו ולמעשה להפוך מדמות פסיבית המגשימה נבואה בלית ברירה, לנביא בכבודו ובעצמו, אשר כותב את הנבואה ובמקרים רבים גם מגשים אותה. זה אף פעם לא קל, זה אפילו מאוד קשה, אבל אם מנסים הרווחים גדולים.
נשמח להזמין אותך לשיחת היכרות קצרה, ללא התחייבות. זו הזדמנות להכיר, לשתף במה שעובר עליך, לשמוע קצת עלינו, לשאול את מה שחשוב לך לדעת וכמובן להתייעץ ולראות אם וכיצד נוכל לעזור או לחילופין להציע כיוונים מתאימים אחרים.
