נבואה המגשימה את עצמה

לבסוף, הדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו, את העולם ואת האחר, כמו גם הציפיות שלנו והאמונות שלנו אודות עצמנו ואודות האחר משפיעות ומתגשמות כמובן גם ביחסים בינאישיים. אינטואיטיבית ניתן לחשוב ולהבין כי אם אדם מאמין שהוא אינו ראוי או לא מספיק טוב, כך גם יתנהג, וכך יניח שגם האחרים תופסים אותו. לכן לא ינסה ליצור קשרים או להתקרב אל אנשים, כיוון שיאמין שאין בכך טעם, זה הרי בין כה לא יוכל לעבוד.

ייתכן ואותו אדם אפילו ימנע מיחסים או מניסיון ליצור קירבה מחשש מדחייה, אשר לתפיסתו היא כמעט בלתי נמנעת- הרי הוא תופס עצמו כלא ראוי, אז בעיניו הוא בהכרח ידחה על ידי אחרים. גם במידה וקשרים כלשהם מתחילים, סביר שאלה לא ימשכו ויעמיקו אלא יישארו שטוחים במידה, אם בכלל יחזיקו מעמד. זאת כיוון שאותו אדם אשר מרגיש שאינו ראוי, יצפה לדחייה ויזהר או יימנע מראש מלחוות אותה. כלומר הוא יהיה הרבה יותר דרוך והרבה פחות נינוח- עמדה שקשה לנהל בה קשר קרוב, אשר מצריך חשיפה ופגיעות. כלומר, מה שהוא מאמין שיקרה יתקיים גם במציאות בתוך מערכות היחסים שהוא מנהל (או בהעדרן של כאלה).

גם בתחום זה נערכו וממשיכים להערך מחקרים שיכולים לאשש לנו את הנקודה ולתת לנו תובנות ביחס לכך. כך למשל, בשנת 1998 הראו במאמרם דאוני (Downey) ועמיתיה כי נשים אשר חוו דחייה בתחום הרומנטי והיו רגישות לכך ציפו שזה יקרה להן שוב, ובאמת היו בסיכון גבוה יותר לדחייה מאשר נשים שלא היו רגישות לכך ולכן לא ציפו לכך. זה קרה, בין היתר לדבריהם, כיוון שהן התנהגו בתוך קונפליקטים באופן יותר מעורר דחייה מנשים אשר לא האמינו שיחוו דחייה ולא היו רגישות לכך. כלומר, בלי להתכוון ובלי לשים לב ככל הנראה, הן הגשימו במציאות את הנבואה ממנה חששו ובה האמינו.

גם ברמה החברתית התחום נחקר והעלה ממצאים מעניינים כמו למשל במחקרם של אמילי לוב (Loeb) ועמיתיה, משנת 2015, שעקב אחרי התפתחותם החברתית של בני נוער. הם מצאו כי בני נוער אשר החזיקו בציפיות שליליות יותר ביחס לתגובות הסביבה כלפיהם (כלומר שיגיבו אליהם באופן שלילי יותר) התפתחו להיות באמת יותר כנועים ופחות אטרקטיביים מבחינה רומנטית בעיני אחרים. בהמשך החוקרים תיארו כי ההתנהגות הכנועה והאטרקטיביות הרומנטית הנמוכה גם ניבאו חוויה של תפקוד חברתי בעייתי בבגרותם בקרב אותם בני נוער. כלומר ציפיותיהם החברתיות למעשה התגשמו והתממשו במציאות.

לאחר סקירה של תחומים אלה (וישנם רבים נוספים) אי אפשר שלא לשים לב שזה עצוב מאוד כשחושבים על כך. למעשה כשאנחנו מאמינים שיקרו דברים רעים, שאנחנו לא מספיק טובים או שלא מגיעים לנו דברים טובים, אנחנו באמת מממשים בדיוק את הדבר אשר מפחיד אותנו. לעיתים זה אפילו קורה, באופן אירוני, ממש באמצעות מאמצינו הגדולים למנוע זאת.

כלומר אם נדבר על הישגים למשל, אני פוגש פעמים רבות בקליניקה אנשים שמאמינים שלא יצליחו, ולכן הם משקיעים עוד ועוד מאמצים על מנת להצליח ולהימנע מהאכזבה שהם מאמינים שתתרחש. על פניו מדובר בפעולה חיובית שאמורה להועיל, אבל הם עושים זאת בתוך לחץ גדול וכבד, אשר בדרך כלל פוגע בביצועים. במקרים אחרים אנשים בוחרים לסגת בכלל מהניסיון, כלומר לא ללמוד ואף לא לבוא להיבחן, במשאלה להימנע מתחושת הכישלון או לא לקחת אותו ברצינות- הרי ״אם לא למדתי, אז הכישלון לא מעיד דבר על היכולות שלי״. אבל למעשה שתי האופציות הן כאלה שיובילו בדיוק לחוויה הקשה אותה ניסו למנוע.

גם ברמה החברתית או הבינאישית, דווקא המאמצים הגדולים שלנו להימנע מדחייה למשל, מובילים אותנו להיות לחוצים, פחות נינוחים, וכך בעצם גם פחות כיפיים, נינוחים ואטרקטיביים, מה שמוביל בדיוק לתוצאה הכואבת אותה ניסינו למנוע. זה לא רק כואב ועצוב, זה אפילו קצת אירוני או פרדוקסלי- ככל שננסה למנוע את התוצאה הרעה או המפחידה שאנחנו מאמינים שתגיע, כך סביר יותר שהיא תתממש בדיוק באמצעות פעולותינו והתנהגותנו.