האם כדאי לפנות לטיפול ייעודי ללהט"ב?
שי בראונשטיין
תוכן עניינים
יואב הגיע לטיפול כשהיה בן שלושים כי משהו לא הסתדר לו עם מערכות יחסים. הוא הצליח בעבודה, היו לו חברים קרובים והוא גם יצא כבר מהארון מזמן. לכאורה, הדברים הסתדרו והעובדה שהוא הומו לא היוותה כל בעיה.
אבל במערכות יחסים רומנטיות משהו תמיד הסתבך לו.
הוא היה מתאהב מהר, מדמיין כבר חתונה וחיים משותפים, ואז זה היה נגמר. לפעמים הוא היה נעלם פתאום, לפעמים מחליט לסיים את הקשר מסיבות כאלה או אחרות ולפעמים הצד השני היה מאבד עניין די מהר. באחת הפגישות הוא אמר פתאום אחרי רגע ארוך של שתיקה: "אני חושב שאני לא באמת מאמין שאפשר לאהוב אותי אם באמת מכירים אותי״.
בהמשך הוא סיפר על החוויה של להיות בארון בשנות התיכון. על הבדיחות במסדרון, על הדרך שבה למד להסתיר את עצמו, שלא יראו. הוא סיפר על השנים שבהן הרגיש שצריך להיות זהיר יותר, מתוחכם יותר, דרוך יותר מאחרים. ליצור דמות תמידית שתהיה טובה יותר ממה שהוא באמת הרגיש שהוא. זה התבטא אפילו בדברים קטנים, כמו לשים לב איך הוא יושב או איך הוא מחזיק את עצמו, אבל גם בדברים הגדולים יותר כמובן כמו הימנעות מקשרים קרובים מדי, מתחומי עניין שהם לא מספיק ״גבריים״, ובוודאי מהתנסויות מיניות. אף אחד מהדברים האלה לא הופיע מיד כשדיברנו על הזוגיות שלו. מבחינתו זה נשאר בתיכון והוא כבר במקום אחר. אבל לאט לאט התברר שהם עדיין היו שם, מתחת לפני השטח והשפיעו עליו גם כיום. אחרי כל כך הרבה שנים שבהן למד שמי שהוא באמת הוא לא מספיק טוב או לגיטימי, קשה להאמין פתאום שאפשר לאהוב אותו.
זה לא נעשה באופן מודע, אבל למעשה יואב עדיין פחד לתת לאנשים להתקרב, לראות אותו באמת, כי האינסטינקט להסתתר מאחורי הדמות שיצר, זה שהגן עליו כל כך הרבה שנים, עדיין היה שם. האינסטינקט עוד פעל והגן עליו, גם כשכבר לא ממש היה בו צורך.
חשוב להדגיש כי יואב לא צריך טיפול מעצם זה הוא הומו וזו גם לא הסיבה שהוא פנה לטיפול. אבל החוויות שעבר בעולם, הכרוכות בהתמודדות שונות, גם לצד הנטייה המינית, תרמו לדרך שבה למד לראות את עצמו ולדרך שבה העולם מגיב אליו בהווה. דוגמה לזה היא הקושי שלו לבנות מערכת יחסים יציבה ומשמעותית. חוויות אלו השאירו סימנים עמוקים יותר ממה שנדמה מעל פני השטח.
קצת היסטוריה על להט"ב וטיפול
עד לפני כמה עשורים בלבד, הומוסקסואליות הוגדרה בספרי האבחון הפסיכיאטריים כהפרעה נפשית. מטפלים ניסו ״לטפל״ בה או ״לתקן״ אותה באמצעים שונים, כמו מה שאנחנו מכירים כיום כ״טיפולי המרה״. כיום זה עדיין מתבצע על ידי רבנים או מי שאינם אנשי מקצוע בדרך כלל, אבל בעבר זה נעשה באופן רשמי על ידי טובי הפסיכולוגים והפסיכיאטרים.
רק בסוף שנות ה-80 בוטל החוק האוסר על משכב זכר, כלומר מין הומוסקסואלי חדל סופסוף להיות עבירה פלילית שדינה מאסר. זמן לא רב לפני כן, בשנת 1973 הוצאה ההומוסקסואליות מהמדריך האבחוני של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית (DSM) בהצבעה שעברה ברוב של 60% (5.8 אלף קולות בעד, מול 3.8 אלף קולות נגד). בהמשך הגיעו צעדים דומים גם בארגונים מקצועיים נוספים, כמו ארגון הבריאות העולמי, שהגדירה טיפולי המרה כאיום על בריאות הציבור וכחפים מכל בסיס מדעי. במילים פשוטות- נהיה ברור ככל שהזמן עבר שנטייה מינית כזו או אחרת אינה בעיה שיש לתקן אותה. כיום אנשי מקצוע רציניים לא רואים בכך פתולוגיה, מבינים שלא ניתן לשנות זאת ושגם אין סיבה לנסות.
לעיתים אנשים מופתעים לשמוע שאפילו פרויד, עוד בשנות ה-30 של המאה הקודמת, קבע כי הומוסקסואליות אינה בעיה, ושלדבריו אין צורך לשנות אותה, אלא לטפל רק במה שגורם למצוקה (שזו בעצם הגישה שנהוגה היום).
ההיסטוריה הזו, הפתולוגית ואפילו פלילית, עדיין מרחפת ברקע ומעצבת רתיעה מסוימת של להט״ב מהממסד. היא מזכירה עד כמה קל היה, ולעיתים עדיין, לפרש שונות אנושית כבעיה שיש לתקן. לכן חשוב להדגיש שכאשר מדברים כיום על טיפול נפשי ללהט״ב (שמכונה לעיתים טיפול אפירמטיבי) לא מדובר בטיפול המרה או בניסיון לשנות את הזהות המינית או המגדרית, אלא פשוט טיפול באנשים שהם להט״ב כמו טיפול באנשים מכל אוכלוסייה אחרת- כאלה שהם חילונים, דתיים, שמרנים או ליברליים, גברים או נשים וכו׳. טיפול שלוקח בחשבון את הרקע, ההקשר, הקשרים והחוויות של האדם עצמו- במקרה של להט"ב הזהות המינית או המגדרית היא חלק מזה. יחד עם זאת, חשוב לציין שלמרות שהעמדות המקצועיות של הארגונים המקצועיים ושל מרבית אנשי המקצוע השתנו, עדיין ישנם מטפלים עם תפיסות אחרות. כך, כמו בכל מקצוע, עדיין ישנו הסיכון להתקל בבעל מקצוע הומופוב, טרנספוב, עם דעות קדומות וחשוכות אשר עלול לעשות נזק (ולצערנו זאת תופעה יותר נפוצה משהיינו רוצים להאמין).
אז מה זה משנה? מה ההבדל בין טיפול ללהט"ב לכל טיפול אחר?
החברה הכללית בה כולנו חיים היא מאוד הטרונורמטיבית. כלומר היא מתבססת על מערכת הנחות לפיה הטרוסקסואליות (כלומר סטרייטים) וזהות מגדרית בינארית (גבר או אישה) הן ברירת המחדל, המודל הרצוי אליו הכל מותאם. לא קשה לחשוב על דוגמאות כדי להבהיר זאת, כמו למשל חלוקה של מלתחות לגברים ונשים או השכן החביב שיניח שאתה ובן הזוג שלך בעצם שותפים לדירה או פשוט חברים טובים.
אבל מעבר להרגלים או הנחות שגויות לגבי אנשים, החיים בחברה הטרונורמטיבית מזמנים ללהט״ב השפעות חמורות יותר. לעיתים מדובר בעוינות גלויה, אפליה ואלימות, אך לא רק. זה קורה גם בדברים קטנים ויומיומיים:
שאלות כמו ״יש לך כבר חברה?״, בדיחות במסדרון בית הספר, אלימות, מבטים ברחוב או אפילו רק החשש מכל אותם הדברים והמודעות לכך שהם עלולים לקרות- כל אלה מסוכנים יותר או פחות אבל הם לא נטולי השפעה גם לאחר שהם חולפים. לא תמיד מדובר באירוע אחד דרמטי, אלא בשורה של רגעים קטנים שמלמדים אותך משהו על עצמך, על העולם ועל הדרך בה אתה יכול לחיות בתוכו.
באקדמיה מתארים זאת באמצעות המושג לחץ מיעוטים (minority stress). הכוונה היא למתח והעומס הנפשיים שנוצרים כאשר אדם חי בקבוצה שמעמדה החברתי פגיע יותר. הלחץ הזה נובע גם מגורמים מרוחקים יותר כמו סיפורים על הומופוביה או אלימות, ידיעה שישנן זכויות חוקיות שנשללות מלהט״ב או אמירות פוגעניות ואלימות של חברי כנסת או רבנים. אבל גם מגורמים קרובים יותר, כמו חוויות אישיות של הומופוביה, אלימות ואפליה, או חוויות דחייה (בין אם הן חמורות יותר או אפילו ״סתם״ מבטים לא נעימים).
דו״ח הלהטבופוביה השנתי של אגודת הלהט״ב משנת 2026 מצא כי 91% מבני ובנות הקהילה חוו להט"בופוביה בשנה החולפת- אך רק 7% דיווחו על כך באופן פורמלי. הצורה הבולטת ביותר שבה חווים להט"בופוביה היא הערות ומחוות פוגעניות או מאיימות (47%).
ללחץ מיעוטים יש השלכות שונות כמו הימנעות מדברים, צורך להסתיר, פגיעה בקשרים חברתיים, בדידות ואפילו פגיעה בבריאות הפיזית והנפשית. בנוסף, עצם המודעות למה שעלול לקרות גורמת לאנשים להיות דרוכים באופן מתמיד, לצפות להשלכות, לשמור על ערנות לדחייה או אלימות. זה מוסיף לחץ ועומס רגשי קשה לכל חוויה יומיומית ומכאן השם- לחץ מיעוטים.
לא כולם חווים זאת באותו אופן, אבל להט״ב רבים מושפעים מכך בדרך כזו או אחרת. במקרים רבים רק בדיעבד שמים לב לכך, כיוון שהחוויה הזו היא כל כך מובנת מאליה עבורם, כי זה כל מה שהכירו כל חייהם. הם אפילו לא העלו בדעתם שיכול להיות אחרת. כך או אחרת, לחץ כזה מהווה שכבה נוספת של מורכבות רגשית, אשר מתווספת לחוויות והקשיים הרגילים שכולם חווים ממילא ומסבכת אותם אף יותר.
מטפל שמכיר להט"ב יודע לקחת את כל הדברים הללו בחשבון- לזהות אותם, להתייחס אליהם, להבין כיצד הם משפיעים על החיים ולסוף גם מה ניתן לעשות איתם. טיפול כזה הוא מרחב אשר מאפשר להבין את החוויה הזו, לתת לה מקום ולאט לאט להתמודד עם ההשלכות שנוצרו בעקבותיה. כשהחוויה הזו של חיים בארון (או בחברה הומופובית גם אחרי שיוצאים ממנו) נשארת שקופה ולא מדוברת, זה כמעט בלתי אפשרי לשחרר את כל אותם מנגנונים שנוצרו לאורך השנים ולהתמודד איתם.
בושה, סטיגמה והמבט של האחר
אחד המושגים שעוזרים להבין את החוויה הזו הוא סטיגמה, שכולנו מכירים.
הסוציולוג ארווינג גופמן תיאר סטיגמה כתהליך שבו תכונה מסוימת הופכת בעיני החברה לסימן שמגדיר אדם כ״שונה״. זה לא מוכרח להיות על בסיס שונות מהותית, שיש לה באמת משמעות, אלא באופן אקראי. כך אנחנו יכולים לראות מסביבנו שישנן סטיגמות שמבוססות על צבע עור, נטייה מינית, מוצא, אבל פחות נמצא סטיגמות על צבע עיניים, גובה או העדפות קולינריות. ההשפעה והנוכחות של סטיגמה לא תמיד מתבטאת בדחייה מפורשת. לעיתים נשים לב לזה פשוט מעצם הידיעה שהעולם מסתכל עליך דרך עדשה מסוימת.
כאשר חוויות כאלה מצטברות לאורך זמן, הן עשויות להשפיע על האופן בו אדם תופס את עצמו. לפעמים מופיעה תחושת בושה, לפעמים זהירות יתר, ולפעמים מתגבש ניסיון מתמיד להתאים את עצמך למה שנדמה שהעולם מצפה.
אם נחזור לסיפור של יואב, כשהוא מרגיש שהוא לא יכול להיות אהוב, זה לא כי משהו בו לא בסדר. בהמשך העבודה עם התחושות האלה הוא הגיע לתובנה שהוא למד את החוויה הזו בעקבות שנים רבות של הסתרה, בושה ופחד. הסיפור של יואב הוא דוגמה טובה, כיוון שעל פניו משפחתו קיבלה באופן חיובי את היציאה מהארון שלו והוא לא חווה אלימות קשה בעקבות נטייתו המינית. אבל מעצם העובדה שהוא חי בעולם בו היה לו ברור מגיל קטן שהוא עלול לחוות דחייה, אפליה וגרוע מכך הספיקה. למרות שלהוריו אין כל בעיה עם להט״ב, הוא ממש פחד שהם יגלו שהוא הומו. הוא פחד שהם יזרקו אותו מהבית, שיישאר בודד כל חייו, שלא ימצא זוגיות ושלא יהיו לו חברים. כל זאת פשוט מסיפורים ששמע, דוגמאות שראה בתקשורת ומהקללות ששמע סביבו כל הזמן כמו ״יא הומו״, ״קוקסינל״ וכו.
לכן, כיום כשהוא לא מוצא זוגיות ולא מרגיש שהוא יכול להיות נאהב, זה לא כי הוא באמת פגום או שאין מה לאהוב בו. אלא כי מבחינה רגשית, הוא עדיין מחזיק את כל ההגנות שפיתח לאורך השנים, אותן הגנות שנועדו לוודא שאף אחד לא יתקרב יותר מדי; שלא תתפתח בו בטעות תלות באף אדם; שאף אחד לא יכיר אותו באמת וכך לא יחווה דחייה או פגיעה. זה טוב וחשוב שהוא פיתח את הדרכים השונות הללו כדי להגן על עצמו, הוא באמת היה בסכנה. אבל כיום הוא כבר לא פגיע כפי שהיה וכבר לא זקוק להן באותו האופן. אבל ההגנות האלה מונעות ממנו את הקשר שהוא רוצה, למרות שלמעשה כבר אין בהן צורך.
סיבות לפנייה לטיפול- עבור להט"ב ובכלל
חשוב לומר גם דבר פשוט יותר.
אחרי שנים בהן עבדתי כעו"ס להט"ב מטעם רשות מקומית ובקליניקה בשיתוף עם האגודה למען הלהט"ב, אני יכול לומר בביטחון שלהט״ב פונים לטיפול מכל אותן סיבות שאנשים פונים לטיפול באופן כללי:
חרדה, דיכאון, קשיים בזוגיות, בדידות, משברי חיים או תחושת תקיעות.
כלומר, גם כאשר הזהות המינית או המגדרית רק נמצאת ברקע, היא בדרך כלל חלק אחד בתוך סיפור חיים רחב יותר. לא כל בעיה שלהט״ב חווים או נתקלים בה נובעת מזהותם המינית כמובן, או מחוויות של אפליה וסטיגמות. אבל פעמים רבות, גם אם לא שמים לב לזה בהתחלה, נראה שהחוויות הללו מהוות לכל הפחות את ה״רקע״ או ״התפאורה״ שבה התפתחו הבעיות והקשיים. כך אם נכיר את ההיסטוריה הזו וההשפעות שלה, נוכל להתמודד איתה טוב יותר.
לצד זאת, מובן שישנם לא מעט א.נשים שפונים לטיפול בדיוק בשביל להתמודד עם סוגיות שהן להט"ביות באופן מובהק. כך למשל יש מי שפונים לטיפול כדי להתכונן ליציאה מהארון או להתמודד עם ההשלכות שהגיעו בעקבותיה; לעבור תהליך התאמה מגדרית במקרים בהם המין הביולוגי שסומן בלידה לא תואם את החוויה המגדרית; לברר זהות מינית או מגדרית על רקע בלבול או חוסר בהירות או נוחות עם הנושא ועוד.
ישנן גם סיבות המביאות א.נשים לטיפול שאינן להט"ביות בהכרח, אבל הזהות המינית או המגדרית, לצד התרבות בקהילה, משפיעות עליהן באופן ייחודי. דוגמה לכך היא סוגייה של התמכרויות, שהיא סוגיה אנושים אוניברסלית אשר מתמודדים איתה אנשים מכל קבוצות האוכלוסייה. אבל בקרב להט"ב היא מקבל לעיתים אופי ייחודי בגלל אופי חיי הלילה והתרבות; בגלל בדידות והעדר רשתות תמיכה; דחייה ותחושת חוסר ערך; בגלל שההיכרויות מתקיימות בהקשר של אפליקציות, סטוצים, מיניות ומסיבות ועוד.
למה להט"ב פונים לטיפול נפשי?
טיפול אצל מטפל שהוא להט"ב או שדווקא עדיף שלא?
יש אנשים שמרגישים בנוח עם מטפל או מטפלת שהם עצמם חלק מהקהילה הלהט״בית ומעדיפים למצוא מישהו כזה. לעיתים מדובר בתחושה שתהיה עם מטפל להט״ב הבנה מיידית. דברים מסוימים אינם דורשים הסבר ארוך, כי הם מובנים מתוך ניסיון חיים משותף. ההנחה שהמטפל או המטפלת חוו זאת על בשרם ולכן אולי יבינו טוב יותר את החוויה.
לפעמים גם ההיכרות עם ההקשרים התרבותיים של הקהילה יכולה לאפשר יותר נוחות. דילמות סביב יציאה מהארון, מערכות יחסים בתוך הקהילה, או תחושת השייכות אליה, סלנג, נורמות תרבותיות, אופי מערכות היחסים, המסיבות, הסקס וכו׳. עבור חלק מהמטופלים, הידיעה שהמטפל עצמו משתייך לקהילה יכולה להפחית חשש ולאפשר פתיחות מהירה יותר. זה מרגיש כמו מעין הבטחה שהמטפל לא יהיה הומופוב והם לא יחוו מולו חוויות לא נעימות.
עם זאת, חשוב לזכור שגם בתוך הקהילה קיימת שונות גדולה מאוד של חוויות חיים ותפיסות עולם. השונות הזאת מתבטאת גם בין חלקים שונים של הקהילה כמו למשל הומואים, לעומת לסביות או טרנסים וביסים, אבל גם בתוך כל תת קהילה. הזהות המינית לא מכתיבה את כל האישיות, ההעדפות, העמדות והדעות, בניגוד להנחה שעלולה להיווצר בעקבות סטיגמות.
מנגד, יש גם אנשים שמעדיפים דווקא מטפל שאינו חלק מהקהילה. אחת הסיבות לכך היא ההעדפה להקפיד על שמירה על גבולות בין החיים החברתיים לבין הטיפול. הקהילה הלהט״בית בישראל יכולה להרגיש קטנה יחסית. לעיתים עולה חשש להיתקל במטפל במסיבות, במקומות בילוי, באירועים קהילתיים או באפליקציות היכרויות. עבור חלק מהאנשים, הידיעה שהמטפל או המטפלת הם סטרייטים, מאפשרת מרחק שנותן תחושת פרטיות וביטחון גדולה יותר.
טיפול אצל מטפל.ת מהקהילה הלהט"בית?
הפרדה בין החיים החברתיים והטיפול
פחות חשש "להיתקל" במטפל.ת בחיים האישיים
מבט מבחוץ, בלי חשש לדעות קדומות או השפעות תרבותיות
הבנה מתוך חוויה משותפת
הכרות עם השפה והקודים התרבותיים
פחות חשש מהומופוביה או חוסר הבנה
סיבה נוספת קשורה לנורמות שקיימות בתוך כל קבוצה חברתית. גם בתוך הקהילה הגאה קיימות תפיסות מסוימות לגבי זוגיות, מיניות או אורח חיים, שנראות לפעמים יותר או מקובלות. כאשר המטפל אינו חלק מאותה מערכת נורמות, לפעמים זה מרגיש כאילו יהיה קל יותר לבחון אותן יחד באופן פתוח בלי להניח מראש מה אמור להיות נכון או רצוי דוגמה לכך היא אנשים מסוימים שנרתעים ממטפל שעלול לתחושתם "לעודד" זוגיות פתוחה למשל או להחזיק בדעות פוליטיות מסוימות. זה לא אומר שמטפל להט״ב ידחוף לכיוון דעותיו או הנורמות המקובלות בעיניו, כמו שגם מטפל סטרייט לא יעשה זאת. חלק חשוב מההכשרה של מטפלים היא להניח את עמדותיהם והעדפותיהם בצד וכך אמורים לעשות מטפלים טובים בכל מקרה.
לצד כל התחושות, ההנחות, העמדות או התיאוריה, בסופו של יום מה שתמיד הכי חשוב הוא תחושת הנוחות של המטופל. מחקרים מראים שוב ושוב שזה גם הגורם המשפיע ביותר על איכות הטיפול. אז בין אם זה מרגיש שיהיה נוח יותר ללכת לטיפול אצל מטפל להט״ב או מטפל סטרייט, אם זה עשוי לעזור להיפתח ולהרגיש בנוח זה מקל וזה כבר טוב.
נקודה מעניינת נוספת היא עצם הפתיחות של המטפל. אפשר להסתכל על היחס ללהט"ב או לזהות מינית ומגדרית כמעין נייר לקמוס, אינדיקציה שמאפשרת לנו לבחון את הפתיחות של המטפל. אחת התכונות החשובות של מטפל היא הפתיחות והסובלנות למציאות חיים שונה משלו, תרבויות אחרות, העדפות, בחירות ותפיסות שהוא לאו דווקא חולק עם המטופלים שלו. כך מטפל שמצליח להכיל שונות שכזו כשמדובר בסוגיות שעלולות להיחוות רגישות יותר כמו זהות מינית או מגדרית, או חוויות והעדפות מיניות, סביר שיוכל להיות פתוח וסובלני גם לשונויות אחרות. אדגיש שוב, שעצם זהותו של המטפל או הקבלה שללו להט"ב באופן כללי אינן מוכיחות את זה בהכרח. הכוונה שלי כאן היא דווקא הפתיחות שאפשר להרגיש בניואנסים. כי הרי נורא קל לחשוב על מטפל שמקבל להט"ב ואין לו בעיה איתם, אבל עדיין מעביר חוויה שיפוטית כשמדברים על בחירות מסוימות שהמטופל עושה. כך, חשוב לשים לב שהקשר עם המטפל מאפשר נוחות ופתיחות להביא את עצמכם באופן אותנטי כמו שאתם, גם אם זה שונה מהמקובל. בלי הצורך לשחזר את חוויית הארון בה היה צורך להתאים את עצמך לציפיות האחר. זה חשוב תמיד בטיפול, אבל במיוחד כשמדובר בלהט"ב, שנאלצו לחיות בארון.
אז האם צריך מומחיות לטיפול בלהט"ב?
יש מטפלים שמגדירים את עצמם כמומחים בעבודה עם הקהילה הלהט״בית. ניסיון בעבודה עם הקהילה בהחלט יכול להיות מועיל, כמו למשל בדוגמאות שהצגתי ובמיוחד כאשר המטפל מכיר את ההקשרים החברתיים והתרבותיים הרלוונטיים. עם זאת, טיפול טוב אינו מבוסס על השתייכות קבוצתית. חלק מרכזי מהמקצוע הוא היכולת לפגוש אדם שחי בעולם שונה משלך, מתוך סקרנות, ענווה ונכונות ללמוד. במילים פשוטות, מטפל שיכול לעשות עבודה טובה עם להט״ב לא מוכרח להיות להט״ב בעצמו או מומחה לטיפול בלהט"ב.
כמו כן, מומחיות בעולם הטיפול מבוססת בדרך כלל על תחומי בעיות מסוימים או על שיטות טיפול מסוימות ולא על זהות המטופלים. לכן יש מי שמומחים בטיפול דינאמי או טיפול בהתמכרויות, אבל כפי שאין מומחים לטיפול בדתיים או לטיפול ביוצאי ברית המועצות, כך, לא יכולה להיות מומחיות בטיפול בלהט״ב ולא צריכה להיות כזו. הניסיון עם אוכלוסייה מסוימת יכול להיות יתרון, שיכול לעזור למטופל להרגיש בנוח יותר בקלות, אך הוא אינו תנאי הכרחי.
ישנם כאמור מטפלים פוגעניים או כאלה שלא מרגישים בנוח עם להט״ב. אם נתקלים במטפלים כאלה חשוב לזכור שאמירות נגד הלגיטימיות של זהות מינית או מגדרית מסוימת או כאלה שמרמזות שמדובר בבעיה הן אינן מקצועיות. במצב כזה לא מדובר ב״מטפל שאינו מבין בלהט״ב״, אלא במטפל לא טוב ולא מקצועי ואין סיבה להמשיך את הטיפול. מלבד זאת, במקרים אחרים רמת ההיכרות של המטפל.ת עם הקהילה או ההשתייכות אליה נתונה לבחירת המטופל על פי מה שמרגיש לו נוח באופן אישי. אפשר לשאול ולברר על כך ולהחליט למה יותר מתחברים. ממש כמו כל מאפיין אחר של מטפל- בין אם מעדיפים גבר, אישה, דתי, חילוני, צעיר, מבוגר או כל מאפיין אחר שמרגיש לכם חשוב.
***************
המאמר מתייחס לנשים, לגברים ולכל זהות מגדרית כאחד.
הדוגמאות מבוססות על מחקרים וניסיון קליני מצטבר עם א.נשים להט"ב שפנו לטיפול.
המידע המפורט הוא כללי בלבד ואין במאמר זה כדי לאבחן, או להחליף טיפול אישי.
שאלות ותשובות
האם זהות מינית או מגדרית כזו או אחרת נחשבות להפרעה נפשית?
לא. בעבר, הומוסקסואליות אכן הוגדרה במדריכים הפסיכיאטריים כהפרעה נפשית ואנשי מקצוע ניסו "לתקן" אותה. עם זאת, כבר בשנת 1973 היא הוצאה ממדריך ה-DSM של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית (ספר האבחנות הפסיכיאטריות) ובהמשך הגדיר ארגון הבריאות העולמי את טיפולי ההמרה כאיום על בריאות הציבור שאין לו כל בסיס מדעי. כיום, אנשי מקצוע רציניים מבינים כי נטייה מינית או מגדרית אינה פתולוגיה ואין כל סיבה או יכולת לשנותה.
מאיזה סיבות להט"ב פונים לטיפול רגשי או נפשי?
להט"ב פונים לטיפול פסיכולוגי מאותן סיבות אוניברסליות שכל אדם פונה בעקבותיהן: התמודדות עם חרדה, דיכאון, קשיים במערכות יחסים, בדידות, משברי חיים או תחושת תקיעות. לצד זאת, א.נשים להט"ב פונים גם סביב סוגיות להט"ביות מובהקות כגון תהליכי יציאה מהארון, בירור זהות מינית ומגדרית, התאמה מגדרית. ישנם גם מי שפונים לצורך התמודדות עם סוגיות אוניברסליות, כמו התמכרויות או מיניות, אבל עם רקע או השפעות של השתייכות לקהילה הגאה.
מהו לחת מיעוטים (Minority stress) וכיצד הוא משפיע על להט"ב?
לחץ מיעוטים הוא מושג אקדמי המתאר את העומס והמתח הנפשיים הכרוכים בחיים בתוך קבוצת מיעוט פגיעה. לחץ זה נובע הן מגורמים מרוחקים (כמו חוקים מפלים או אמירות פוגעניות של אישי ציבור) והן מחוויות אישיות יומיומיות של אפליה, דחייה, מבטים ברחוב והערות פוגעניות. השלכותיו כוללות דריכות מתמדת, תחושת צורך בהסתרה, בדידות, ופגיעה בבריאות הפיזית והנפשית, המהוות שכבת מורכבות רגשית נוספת על קשיי החיים הרגילים שכולם חווים.
מה ההבדל בין טיפול ייעוד ללהט"ב לבין כל טיפול אחר?
טיפול נפשי ללהט"ב (לפעמים מכונה טיפול אפירמטיבי- affirmative therapy) אינו מנסה לשנות את זהות המטופל, אלא מהווה רגיל לחלוטין אשר לוקח בחשבון גם את הרקע והחוויות הייחודיות של האדם, כולל זהותו המינית והמגדרית. מכיוון שהחברה בה כולנו חיים וחיות היא הטרונורמטיבית, כלומר מניחה שסטרייטיות היא ברירת המחדל, להט"ב חווים לאורך חייהם רגעים קטנים וגדולים של הסתרה ובושה מה שמוביל לפיתוח מנגנוני הגנה בהתאם. מטפל.ת המכיר את חוויות הקהילה יודע לזהות את ההשפעות השקופות הללו מתחת לפני השטח, לתת להן מקום ולעזור למטופל.ת לשחרר מנגנונים שכבר אינם משרתים אותו.ה.
האם עדיף מטפל.ת להט"ב או מטפל.ת סטרייט.ית?
זוהי בחירה אישית לחלוטין התלויה בנוחות המטופל ומה שמאפשר אותה, שהיא הגורם המשפיע ביותר על איכות הטיפול.
- היתרונות האפשריים בפנייה למטפל.ת מהקהילה: תחושת הבנה מיידית ללא צורך בהסברים ארוכים, היכרות עמוקה עם סלנג, נורמות תרבותיות (מערכות יחסים, מסיבות ומיניות) והפחתת החשש מהומופוביה.
- היתרונות האפשריים בפנייה למטפל סטרייט: קיומם של גבולות ברורים ופרטיות בתוך הקהילה הלהט"בית הקטנה בישראל, ומניעת הצורך לחשוש להיתקל במטפל במקומות בילוי או באפליקציות. כמו כן, מטפל.ת סטרייט.ית הם חיצוניים למערכת הנורמות של הקהילה וזה עשוי לאפשר לעיתים בחינה פתוחה ונטולת הטיות של סגנון החיים או הזוגיות של המטופל.
חשוב לציין שכל מטפל טוב שומר על גבולות ופרטיות ולא יכניס את עמדותיו האישיות לטיפול בין אם הוא סטרייט או להט"ב. אבל אם התחושה נוחה יותר אם אחד לעומת האחר, זו סיבה מספיק טובה לבחור בזה ולו כדי להרגיש יותר בנוח בטיפול. בסופו של דבר, מטפל טוב אינו חייב להשתייך לאותה קבוצה חברתית, אלא להפגין סקרנות, ענווה, פתיחות וסובלנות למציאות חיים שונה משלו.
הצעד הראשון
נשמח להזמין אותך לשיחת היכרות קצרה, ללא התחייבות. זו הזדמנות להכיר, לשתף במה שעובר עליך, לשמוע קצת עלינו, לשאול את מה שחשוב לך לדעת וכמובן להתייעץ ולראות אם וכיצד נוכל לעזור או לחילופין להציע כיוונים מתאימים אחרים.