בושה או אשמה? איך להבין מה אתם מרגישים ולמה זה חשוב.
שי בראונשטיין
תוכן עניינים
אשמה היא התחושה שעשית משהו לא טוב. בושה היא התחושה שמשהו בך לך בסדר – שאתה לא טוב. ביומיום אנחנו משתמשים בשני המונחים האלה לסירוגין, אבל מדובר בשני רגשות שונים, עם שורשים שונים, השפעה שונה מאוד על החיים שלנו ודרכים שונות להתמודד איתם. שני הרגשות הללו הם מהנפוצים ביותר שאנשים סוחבים איתם באופן כללי ובפרט בטיפול, גם כשהם לא הסיבה הרשמית לפנייה. הם קשורים בדיכאון, חרדה, ביטחון עצמי וערך עצמי, זוגיות, מיניות ועוד. במאמר הזה אסביר את ההבדל המהותי ביניהן, ואציג שלושה היבטים שעוזרים להבין אותן לעומק – פסיכולוגי, פילוסופי וחברתי-תרבותי.
קרה פעם שטעית במשהו קטן יחסית – שכחת להתקשר, איחרת, אמרת דבר לא במקום – וקול פנימי מיד הכריז: "אתה תמיד מפשל", "את אף פעם לא מספיק טובה", "אף אחד לעולם לא יאהב אותך ככה", "אני דפוק", "יש בי משהו לא בסדר"? שימו לב מה קרה שם. קפצנו מהתנהגות ספציפית ("טעיתי") לפסק דין על הזהות כולה ("אני רע"). זה המעבר מאשמה לבושה.
יש עוד כמה דברים שכדאי לדעת כבר בהתחלה: בושה ואשמה לא רק גורמות לסבל בחיי היומיום ומהוות לעיתים את הצורך בטיפול. באירוניה מסוימת, הן גם בין הגורמים שמונעים לא פעם מאנשים לפנות לטיפול מלכתחילה, או שמונעים ממי שכבר בטיפול לגעת בדיוק בדברים הכי משמעותיים שכדאי לדבר עליהם. אם זה מוכר לכם אתם לא לבד, ואחזור לזה בהמשך.
מה בעצם ההבדל בין אשמה לבין בושה?
ג'ון טאנג'ני היא פסיכולוגית שהקדישה עשרות שנות מחקר לרגשות המוסריים כמו בושה, אשמה ואמפתיה. היא הראתה כי ההבדל המרכזי בין שני הרגשות הללו הוא המוקד שלהם. אשמה מתמקדת בהתנהגות שלנו ובושה מתמקדת בעצמי כולו, כלומר במי שאנחנו.
ההבדל הזה, שנשמע כמעט סמנטי, משמעותי מאוד מבחינת מה שקורה בהמשך. כשמרגישים אשמה, אפשר לעשות משהו, לפעול כדי לתקן. אנחנו יכולים להתנצל, לפצות, לשנות את ההתנהגות שלנו בהמשך. אשמה היא כמו מצפן מוסרי שמתריע לנו שעשינו משהו לא בסדר (בעיני עצמנו כמובן), ומראה שאיכפת לנו מהאחר ומהקשר איתו.
בושה, לעומת זאת, פועלת אחרת. אם הבעיה היא לא מה שעשינו אלא מי שאנחנו, זה אומר שאין מה לתקן כי אנחנו לא יכולים "לתקן" את מי שאנחנו. לכן בושה פחות מובילה לפעולה ויותר להגנה מפני הכאב. חלק מאיתנו מתכווצים, מסתירים ובורחים, חלק מגיבים בכעס ובהאשמה של אחרים.
| היבט | אשמה | בושה |
|---|---|---|
| מה אני חושב | "עשיתי משהו שלא היה בסדר" | "יש בי משהו לא בסדר" |
| במה מתמקדים | התנהגות מסוימת | העצמי כולו |
| איך זה מרגיש | מתח, חרטה ומחשבות על המעשה | תחושת נחיתות, חוסר ערך וחשיפה |
| כיוון תשומת הלב | אל מי שנפגע | אל עצמנו ואל מה שאחרים חושבים עלינו |
| מה הדחף | להתנצל, לפצות ולתקן | להסתתר ולברוח, ולעיתים גם להגיב בכעס ובהאשמת אחרים |
| קשר לתסמינים | אשמה ללא בושה כמעט ולא נקשרת לתסמינים נוספים | נטייה לבושה נקשרה לתסמינים כמו דיכאון וחרדה |
| מה עוזר | תיקון, התנצלות וסליחה עצמית, או בחינה מעמיקה של הבחירות והערכים בחיים שלנו | הפרדה בין מי שאנחנו למה שעשינו ובניית ערך עצמי שאינו תלוי בביצוע מושלם |
למה אנחנו מרגישים אשמה ובושה?
בושה ואשמה הם רגשות חברתיים. בניגוד לרגשות כמו פחד או שמחה, שיכולים להתעורר גם כשאנחנו לגמרי לבד, אשמה ובושה כמעט תמיד עוסקות ביחסים בינאישיים ומכוונות לווסת אותם. הם יכולים להופיע גם כשאנחנו לבד כמובן, אבל בדרך כלל ביחס לאינטראקציה עם אחרים שהייתה או צפויה להיות.
מבחינה אבולוציונית, אפשר להבין את זה בפשטות. לאורך רוב ההיסטוריה האנושית, שייכות לקבוצה הייתה תנאי הישרדות ולא רק העדפה או תחושה טובה. מי שנדחה או הורחק מהקבוצה שלו היה בסכנת חיים ממשית ומצא את עצמו ללא הגנה, מזון או עזרה. לכן לבושה ולאשמה, למרות שאינן נעימות, יש בעצם תפקיד הישרדותי. הן פועלות כמעין מערכת אזעקה פנימית שמתריעה כשהקשר שלנו עם אחרים, או המקום שלנו בתוך הקבוצה, נמצא בסכנה. באופן הזה הן מניעות אותנו לתקן את המצב לפני שהוא יתדרדר לניתוק או לדחייה בפועל.
לכן גם בטיפול המטרה היא לא להיפטר לגמרי משני הרגשות. במידה מתונה, גם אשמה וגם בושה ממלאות תפקיד מוסרי וחברתי חשוב. הן מזכירות לנו שיש לנו ערכים ושאיכפת לנו מהדרך בה אנחנו נוכחים ופועלים בעולם ובקשרים שלנו. הבעיה מתחילה כשהן הופכות לחוויה קבועה שמלווה אותנו גם כשלא פגענו באיש, לא הפרנו שום ערך שחשוב לנו ושאין בנו פגם מהותי (בניגוד למה שאנחנו אולי מרגישים).
שלוש הזוויות שאציג כאן – הפסיכולוגית, הפילוסופית והסוציולוגית – מתבוננות באותו ההבדל מכיוונים שונים. הפסיכולוגיה בוחנת את ההבדלים בהשפעתם על הנפש וההתנהגות שלנו; הפילוסופיה בוחנת מה שונה במשמעות הקיומית שלהם מבחינתנו; והסוציולוגיה מראה כיצד התרבות והחברה משפיעה על הרגשות הללו ומושפעת מהם. ההסתכלות מזוויות שונות חשובה כי אי אפשר להבין בושה או אשמה בנפרד מהיחסים שלנו עם אחרים כאמור. אנחנו חייבים להסתכל על זה גם מבחינה חברתית ורחבה יותר, בנוסף לזווית הפסיכולוגית.
ההיבט הפסיכולוגי: איך המשפחה מלמדת אותנו להרגיש בושה או אשמה
הפסיכולוגיה בוחנת את ההבדל בין שני הרגשות הללו דרך מה שהם גורמים לנו לעשות. במחקריה של טנג׳ני, אשמה נקשרת לאמפתיה כלפי מי שנפגע ורצון לתקן ולהתנצל. בושה לעומת זאת, נקשרה לתחושה של קטנות וחוסר ערך, ולדחף להסתתר ולברוח.
ההסבר של טנג׳ני, הפסיכולוגית שהוזכרה בתחילת המאמר, הוא כיוון תשומת הלב. באשמה תשומת הלב מופנית אל ההתנהגות ואל מי שנפגע ממנה, אבל בבושה תשומת הלב מופנית לעצמנו. מי שעסוק בפגם שלו מתקשה להיות פנוי לכאבים או תחושות של אחרים. טנג׳ני מצאה במחקריה כי מי שנוטה לבושה הרגיש יותר כעס, עוינות והאשמה של אחרים, בעוד שמי שנטה לאשמה התמקד יותר בניסיון לבנות, לתקן.
המשמעות הקלינית של זה היא שנטייה לבושה קשורה למגוון תסמינים כמו דיכאון או חרדה. אבל אשמה שאין בה בושה, כמעט ולא נקשרת אליהם. לפי טנג׳ני, כשאשמה ״מתנפחת״ ועוברת מ״עשיתי משהו נורא״ ל-״אני אדם נורא״, הרכיב של הבושה הוא זה שמוביל למחשבות מעגליות וענישה עצמית
מאשמה לבושה: איך זה קורה
בהתבסס על מחקריה של ג'ון טנגני
ההיבט הפילוסופי: בושה כ"מבט של האחר", אשמה על הדרך שלא בחרנו
הפילוסופיה לא שואלת מה בושה ואשמה גורמת לנו לעשות, אלא מה הן מגלות על המשמעות של הקיום האנושי, של להיות אדם. לאשמה בפילוסופיה יש כמה פנים, אני אתמקד כאן באחת שמעניינת בעיני בהקשר הטיפולי – האשמה הקיומית. היא מראה את ההבדל מהבושה בצורה חדה בכך שמבהירה כי הבושה עוסקת באיך אחרים רואים אותנו, ואשמה קיומית עוסקת באיך שאנחנו חיים את חיינו. על פנים אחרות של אשמה בפילוסופיה ארחיב במאמר על אשמה.
הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר, מאבות הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (שעל בסיסה התפתח גם הטיפול האקזיסטנציאליסטי), תיאר את הבושה דרך דוגמה מפורסמת: דמיינו אדם מציץ דרך חור המנעול, שקוע לגמרי במה שהוא רואה שם. פתאום הוא שומע רצפה חורקת מאחוריו ובמבין מיד שמישהו רואה אותו. באותו הרגע הוא כבר לא מתבונן, אלא הופך בעצמו לאובייקט של מבט של מישהו אחר. ברגע הזה הוא מרגיש בושה, כי הוא חווה את המבט של האחר ננעץ בו. לפי סארטר, ברגע שאנחנו חשים שמישהו "רואה" אותנו, לאו דווקא במובן הפיזי, אלא במובן הרחב יותר של תודעה ששופטת אותנו, אנחנו הופכים בעיני עצמנו לאובייקט, למשהו שנצפה ונמדד מבחוץ.
חשוב להוסיף שהרצפה החורקת יכולה להיות גם תחושה שלא בהכרח מעוגנת במציאות. כלומר מספיק שנדמה לנו שמישהו שם, שמישהו רואה או יכול לראות, כדי להרגיש בושה. זה מתאים גם למה שמצאה טנג׳ני, שבושה נחווית לא פעם גם כשאף אחד אחר לא נוכח. כך, בושה כמעט תמיד קשורה באחר, אבל האחר הזה יכול להיות אחר אמיתי וממשי, מדומיין או כזה שהפנמנו בעבר.
לעומת בושה, אני אציג כאן כאמור סוג מסוים של אשמה שבה עוסקים בפילוסופיה – ״אשמה קיומית״, שפיתחו הוגים אקזיסטנציאליסטיים, ביניהם הפסיכיאטר ארווין יאלום. בניגוד לאשמה רגילה, שמתעוררת אחרי שפגענו במישהו או הפרנו ערך שחשוב לנו, אשמה קיומית לא קשורה למעשה רע. על פי יאלום, זו תחושה שמתעוררת כשאנחנו לא מממשים את מה שיש בנו, מזניחים או מכחישים אפשרויות ויכולות שלנו כמו כישרון, קשר או דרך שלא בחרנו בה. הפסיכולוג רולו מיי תיאר אותה בהתראה פנימית על כך שאנחנו לא מממשים את הפוטנציאל שלנו.
אותן הדרכים או הדברים שלא בחרנו ומימשנו יכולים לנבוע משתי כיוונים. ראשית, כל בחירה שאנחנו עושים, טובה ככל שתהיה, כרוכה בויתור על אלטרנטיבות אחרות. במילים פשוטות, אם אני בוחר להסתכל שמאלה אני מוותר על מה שיכולתי לראות בצד ימין וההיפך. שנית, פחד, דחיינות, הימנעות או ציות לציפיות של אחרים ושל הסביבה עלולים למנוע מאיתנו לבחור בכלל. אבל גם במקרה כזה אנחנו לא באמת נפטרים מהאחריות לכך. הוגים אקזיסטנציאליסטים כמו סארטר רואים בכך ״בחירה שלא לבחור״. כלומר גם אם ויתרנו על משהו או צייתנו למישהו אחר או לנורמות חברתיות, זו בעצם הבחירה שלנו לעשות זאת.
להבחנה הזו יש משמעות קלינית והיא לא סתם תרגיל פילוסופי מעניין. אשמה אקזיסטנציאליסטית (קיומית) לא מניעה אותנו להתנצל בפני מישהו, אלא לשנות משהו בחיים שלנו. לכן היא יכולה לשמש לנו מצפן פנימי, תזכורת לבדוק אם אנחנו חיים לפי מה שבאמת חשוב לנו. לעומתה, אשמה נוירוטית, כלומר על עבירות שלא באמת עברנו למשל או פגיעות שלא פגענו, מייסרת אותנו בלי באמת לכוון אותנו לשיפור כלשהו. חלק מהעבודה הטיפולית הוא ללמוד להבחין בין שתיהן.
ההיבט הסוציולוגי: תרבויות של בושה מול תרבויות של אשמה
בושה ואשמה הן לא רק תופעות אישיות, יש להן תפקיד חברתי בהסדרת התנהגות בתוך קהילות שלמות. האנתרופולוגית רות בנדיקט בספרה על יפן, טבעה הבחנה בין "תרבויות בושה", בהן ההתנהגות מוסדרת בעיקר על ידי גורמים חיצוניים – הפחד מ"מה יגידו", מאובדן כבוד או ממעמד חברתי – לבין "תרבויות אשמה", שבהן ההתנהגות מוסדרת בעיקר על ידי מצפון פנימי ומופנם, גם כשאף אחד לא רואה או יודע מה אני עושה.
ההבחנה הזו, לא מתארת תרבות שלמה באופן מדויק. בכל חברה יש גם אשמה וגם בושה. אבל היא עוזרת להבין את ההבדלים בדגשים בין משפחות וקהילות מסוימות לאחרות. יש סביבות שמדגישות ״מה יגידו״ ואת המעמג של כל פרט. אבל גם יש אחרות שמדגישות מצפון ואחריות אישית. לא ברור עד כמה סביבה כזו קובעת איזה רגש נרגיש יותר, ובסוף יש המון השפעות אחרות (חברתיות, אישיות, התפתחויות ואחרות) על הסוגיה הזו. אבל לא פעם אנשים מזהים בסיפור שלהם סביבה שהיא יותר ממוקדת בושה או כזו שממוקדת אשמה וזה עוזר להם להבין למה הם מרגישים את מה שהם מרגישים.
בקצרה: מה ההבדל בין בושה לאשמה?
אשמה
"עשיתי משהו שלא היה בסדר"
מתמקדת בהתנהגות, ובדרך כלל מובילה לאמפתיה כלפי מי שנפגע, להתנצלות ולתיקון.
בושה
"יש בי משהו לא בסדר"
מתמקדת בעצמי כולו, ונקשרת להסתתרות, לכעס ולהאשמת אחרים.
- מחקרים מצאו שנטייה לבושה קשורה לתסמינים כמו דיכאון וחרדה, בעוד אשמה ללא בושה כמעט ולא נקשרת אליהם.
- הפילוסופיה מראה הבדל נוסף: בושה היא האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו דרך עיניים של אחר, ואשמה קיומית היא התחושה שאנחנו לא מממשים אפשרויות אמיתיות בחיים שלנו.
- הסוציולוגיה מראה שמשפחות וקהילות שונות מדגישות יותר בושה או יותר אשמה במידות שונות. כך החברה משפיעה עלינו ואנחנו משפיעים על החברה.
- שתי התחושות נוטות להרחיק מטיפול, אבל אפשר וכדאי לפנות לטיפול בהדרגה ולדבר על מה שנוח.
איך מתמודדים עם אשמה ועם בושה?
איך יודעים אם אנחנו מתמודדים עם אשמה, בושה או עם שתיהן ביחד? רמז אחד יכול להיות הקול הפנימי. אם הוא אומר לנו ״עשיתי משהו שהוא לא בסדר ואני רוצה לתקן״? מדובר כנראה באשמה. אבל אם הוא אומר ״אני לא בסדר״ או אפילו במילים קשות יותר, זה כבר יותר ביטוי של בושה. אנשים רבים מרגישים גם שילוב של שתיהן, הן יכולות להשתלב זו בזו, וכמו שראינו, אשמה שמתחילה במעשה מסוים יכולה ״להתנפח״ ולהפוך לבושה על מי שאנחנו. לכן כדאי להכיר את שתיהן וללמוד לזהות אותן.
מכיוון שבושה ואשמה פועלות באופנים שונים, גם הדרך להתמודד איתן היא שונה. כשאשמה מתאימה לאירוע שקרה היא מבצעת את תפקידה. כלומר כל מה שנדרש מאיתנו הוא להתנצל, להפיק לקחים או לשנות את ההתנהגות שלנו. אבל אשמה שנשארת איתנו גם אחרי שתיקנו, או מופיעה למרות שלא פגענו באיש, דורשת כבר עבודה אחרת. כדאי יהיה לבדוק מאיפה היא מגיעה וללמוד לסלוח לעצמנו. במצב כזה היא עשויה להיות למשל אשמה קיומית וכדאי יהיה לנסות להבין מה ״המצפן״ הזה מנסה לומר לנו. מה בבחירות שלנו לא תואם את הערכים שלנו ואת מה שחשוב לנו.
עבודה עם בושה כרונית, עוסקת בדבר אחר. ננסה לעבוד על ההפרדה בין מי שאנחנו לפעולות שעשינו, ובבניית הערך העצמי שלנו, כך שלא יהיה תלוי בביצוע מושלם או באישור חיצוני. כלומר לפתח את החמלה כלפי עצמנו ואת הקבלה שלנו את עצמנו כאנשים לא מושלמים, שלפעמים עושים טעויות או נכשלים. יש אולי מי שעבורו זה נשמע מובן מאליו, אבל לחלקנו זה ממש לא פשוט ודורש עבודה משמעותית.
במאמר הנוכחי אני מציע רק טעימה לעולם התוכן הזה ולהבדל בין שני הרגשות הללו. בשני המאמרים הבאים בסדרה, אני אעמיק בכל אחד מהם בנפרד. במאמר על בושה אבחן איך היא נבנית כבר בילדות המוקדמת דרך הקשר עם הדמויות המטפלות שלנו; מה בושה מלמדת אותנו על הצורך האנושי הבסיסי בהכרה מהאחר; איך היא מתבטאת בזוגיות, בדימוי הגוף ובמיניות; ואיך גישות טיפול שמבוססות ישירות על הבסיס האבולוציוני שהזכרתי כבר, כמו טיפול ממוקד חמלה, עוזרות ״לכבות״ את מערכת האזעקה הפנימית הזו. במאמר על האשמה אבחן מתי היא מניעה תיקון אמיתי ומתי היא הופכת לענישה עצמית משתקת; מאיפה בכלל מגיע המצפון המייסר הזה; ואיך אשמה שמוכרת לרבים, כמו אשמה של הורים, היא לעיתים בכלל תוצר של ציפיות חברתיות ולא סימן לכשל אישי.
מתי כדאי לפנות לטיפול באשמה או בושה?
בתחילת המאמר הזכרתי שבושה ואשמה נוטות למנוע מאנשים לפנות לטיפול מלכתחילה, או לגרום להם להימנע מלגעת בדיוק בדברים הכי משמעותיים גם כשהם כבר בחדר הטיפול. אם משהו מזה מוכר לכם, זה לא סימן שאתם "מקרה אבוד" או שאין מה לעשות. להפך – זו תופעה שמטפלים מכירים היטב והיא חלק מהעבודה בטיפול. אין צורך לשים הכל על השולחן כבר בפגישה הראשונה. אפשר ורצוי להתקדם בהדרגה ככל שמרגישים יותר בנוח.
אם בושה או אשמה מלוות אתכם לאורך זמן, גורמות לכם להימנע מקרבה או מהזדמנויות, פוגעות בזוגיות, במיניות או פשוט יוצרות תחושה עמוקה ומתמשכת של "משהו לא בסדר איתי" – זה זמן טוב לשקול טיפול. שני הרגשות האלה נוטים לשרוד בשתיקה, ולכן השיתוף עצמו, מול מטפל או אדם קרוב שמגיב באמפתיה ולא בשיפוט, הוא לרוב כבר צעד משמעותי בדרך להקלה.
***************
המאמר מתייחס לכל המגדרים.
הדוגמאות מבוססות על מחקרים וניסיון קליני מצטבר עם אנשים שפנו לטיפול בקשיים מיניים.
המידע המפורט הוא כללי בלבד ואין במאמר זה כדי לאבחן, או להחליף טיפול אישי.
שאלות ותשובות
מה ההבדל העיקרי בין אשמה לבושה?
אשמה מתמקדת בהתנהגות – "עשיתי משהו רע" – ולרוב מלווה ברצון לתקן ולפצות. בושה מתמקדת בזהות עצמה – "אני רע" – ונוטה להוביל להסתתרות, הימנעות והגנתיות במקום לתיקון בפועל.
האם אשמה ובושה הן תמיד רגשות שליליות שצריך להיפטר מהם?
לא, אבל הם רגשות שונים. אשמה במידה מתונה היא רגש מועיל, היא מכוונת אותנו לתקן, להתנצל ולשמור על הקשרים שלנו. לגבי בושה הדעות חלוקות. מנקודת מבט אבולוציונית היא פועלת כמערכת התראה חברתית שמסמנת שהמקום החברתי שלנו בסכנה. אבל מחקרים של טנג׳ני מראים שהיא נוטה להוביל להסתתרות, כעס ותסמינים לא מועילים. לכן היא עלולה להיות רגש שמקשה יותר. בכל אופן שניהם נהיים בעייתיים כשהתחושה הופכת לחוויה קבועה שלא מעוגנת באירוע נקודתי ואמיתי במציאות.
איך המשפחה או הסביבה שבה גדלתי משפיעות על אשמה ובושה?
סביבות שונות מדגישות דברים שונים. חלקן מדגישות את ״מה יגידו״ ואת המעמד החברתי ואחרות את המצפון והאחריות האישית. לא ברור עד כמה סביבה כזו קובעת את הרגשות שלנו באופן מובהק, אבל רוב האנשים גדלים עם תמהיל של שני המסרים ואצל כל אחד מתפתח תמהיל אישי. בטיפול אפשר לזהות את המסרים שקיבלנו ומה מהם משפיע עלינו.
איך אשמה ובושות משפיעות על ההתנהגות שלנו?
אשמה נקשרת בהתנהגות שמכוונת לתקן, כמו אמפתיה למי שנפגע, התנצלות או פיצוי. בושה נקשרת בנטייה לברוח, להסתתר או אפילו להגיב בכעס ולהאשים אחרים. לכן אותו מעשה או אירוע יכול להוביל גם להתקרבות ולתיקון, אבל גם להתרחקות וקונפליקט.
מה ההבדל בין אשמה קיומית לאשמה ״רגילה״?
אשמה רגילה מתעוררת בעקבות מעשה ספציפי שפגע במישהו. אשמה קיומית, מושג שמקורו בפילוסופיה ובפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית, קשורה לעצם התחושה שאנחנו לא מממשים אפשרויות ויכולות בחיים שלנו, על פי מה שחשוב לנו. זה יכול להיות בגלל שבחרנו באפשרות אחרת או בגלל שוויתרנו מתוך פחד או הימנעות. היא לא מובילה להתנצלות כלפי מישהו, אלא להתבוננות פנימה על עצמנו ועל החיים שלנו, על הבחירות שלנו והערכים שחשובים לנו.
למה קשה לי לדבר על הדברים המשמעותיים גם כשאני כבר בטיפול?
זו תופעה מוכרת וידועה. בושה גורמת באופן טבעי להסתרה, ולכן בדיוק הדברים שהכי חשוב לדבר עליהם בטיפול הם אלה שהכי קשה להעלות. אשמה יכולה לפעול אחרת – לפעמים דווקא כשמתחיל שיפור, עולה תחושה לא-מודעת של "לא מגיע לי", שמובילה להתרחקות מהתהליך בדיוק כשהוא מתחיל לעבוד. מטפל טוב מכיר את שתי התופעות ויודע ליצור מרחב בטוח שמאפשר להתגבר עליהן בהדרגה.
האם אפשר להתמודד עם אשמה ובושה לבד? בלי טיפול?
אפשר להתחיל – למשל דרך זיהוי המסרים הביקורתיים שקיבלנו וניסיון להפריד בין המעשה לזהות. אבל מכיוון ששני הרגשות ניזונים מהסתרה, לעיתים המקורות שלהם לא מודעים לגמרי. כלומר אנחנו מסתירים אותם אפילו מעצמנו. טיפול מקצועי יכול לעזור להגיע לשורשים שקשה יותר לראות לבד.
הצעד הראשון
נשמח להזמין אותך לשיחת היכרות קצרה, ללא התחייבות. זו הזדמנות להכיר, לשתף במה שעובר עליך, לשמוע קצת עלינו, לשאול את מה שחשוב לך לדעת וכמובן להתייעץ ולראות אם וכיצד נוכל לעזור או לחילופין להציע כיוונים מתאימים אחרים.


